הילדים מרגישים את המתח | מה עושים בזמן חירום?

זה לא פשוט, בכלל. זה מאתגר, זה מלחיץ, זה מוציא מהשלווה, אבל כשאנחנו כאן בשביל מישהו אחר – אנחנו מגלים שיש לנו כוחות ויכולות, הרבה יותר ממה שחשבנו שיש לנו. מדריך להורים בחירום

הילדים מרגישים את המתח | מה עושים בזמן חירום?
  צילום: מרים אלסטר / פלאש 90

אנחנו מדינה קטנה, מוקפת אויבים, ומאז שנולדנו – אנחנו מתנהלים במצב חירום.

לפעמים, זה 'רק' בדרום, לפעמים זה 'רק' בצפון, ואנחנו, כביכול, מתרגלים למציאות וממשיכים, ממש כמו פצע ביד או ברגל שכואב, מדמם ומטריד אבל עדיין לא משתק אותנו, פוגע בתפקוד שלנו.

לפעמים, המחלה מתפשטת. זו כבר לא רק הרגל אלא היד והבטן, הראש והצוואר, ואז, התחושה היא ששום דבר כבר לא מרגיש אותו הדבר.

הבוקר, התעוררנו למציאות כזו שמשתק חצי מדינה. מתל אביב ומטה – כולנו עוצרים נשימה. פתאום את רעשי החיים, הכלב של השכן, הילדים בחצר ואוטו הזבל – מפלחת אזעקה.

עוד באותו נושא

שיגרה מטורפת: הכתב רץ למחסה עם המרואיינים

היא חזקה, צורמת, מרתיעה. כן, כי זו הכוונה.

מה נעשה כדי לשמור על עצמנו – על הגוף ועל הנפש?

הילדים שלנו, ככל שהם צעירים בשנים, מחוברים אלינו כאילו באלקטרודות של אק"ג. הם מרגישים את המתח, את הדריכות והקפיציות, הם מבחינים במבטים שאנחנו מחליפים מעל לראשם ושומעים ברגישות את חיתוך הדיבור של פרשני הביטחון ברדיו ובטלוויזיה (אגב, על אף שזה מרתק ומצמיד אותנו אל מול המסך – זה לא עושה טוב לאף אחד מבני הבית ומומלץ להפחית בצפייה ובשמיעה חוזרת של הדיווחים החדשותיים).

מדברים על זה | לא להסביר מה קורה זו לא אופציה. השלמת המידע שנעשית על ידהם תמיד לוקה בחסר וכאן, כמו תמיד, דיאלוג כן ובגובה העיניים הוא חשוב מאין כמותו.

לוקחים אוויר | מרגיעים, קודם כל את עצמנו, כי ממש כמו ההנחיה לחבוש מסכת חמצן קודם כל לעצמנו ואחר כך לילד אם וכאשר יתרחש אירוע חריג במהלך הטיסה – כך גם בבואנו לעדכן על המצב הביטחוני. מותר ואפשר להגיד "רגע", "אני כבר אסביר", לסדר לעצמנו את המחשבות, לקחת אוויר (תרתי-משמע), לקבל כזוג הורים החלטות ולבוא אל הילדים עם מסרים ברורים, ממש כמו במסיבת עיתונאים.

עונים על שאלות | היו מוכנים לשאילת שאלות ותנו להם מקום. מה יקרה אם תהיה אזעקה? האם תבואו לקחת אותי? האם יש לך מקום ממוגן במקום העבודה? מי ישמור על סבתא?

על השאלות שקשורות לילד באופן ישיר – עלינו לענות באופן קצר וברור. אם תהיה אזעקה, ניכנס לממ"ד, אם הילד בביה"ס – בדקו איתו בבוקר היכן המרחב המוגן הקרוב אליו, אם הילד מתבגר – ציידו אותו בידיעה שהמצב לא ברור ובשאילת השאלות בעצמו את צוותי החינוך. אפשרו לו לתקשר איתכם במהלך היום והבטיחו לעדכן בהודעת SMS או באמצעי מקובל אחר במידה שיהיה משהו חריג.

אם יש שאלות שאין לכם עדיין תשובות לגביהם, כמו, מי יעזור לסבתא לרדת למקלט, מה יעלה בגורלו של הטיול שתכננו לשבת – הודו להם שהם דואגים אבל קחו מהם את הדאגה אליכם. אמרו להם שהנושא בבדיקה ובטיפול שלכם, שאתם מחפשים פתרון מתאים ושתשמחו לעדכן אותם, ובינתיים, הפנו אותם להתרכז בפעולות הרלוונטיות כדי לשמור על עצמם במידת הצורך.

לא מפחדים מהפחד | תנו לגיטימציה לכל רגש שעולה: פחד, כעס, תסכול, אכזבה ואפילו חרדה. כשאתם מבחינים ברגש – רדו לגובה ילדיכם, תנו לו חיבוק או הניחו יד בוטחת על כתפו ועזרו לו לתמלל את מה שהוא מרגיש. בדקו איתו אם דייקתם ושקפו לו שזה טבעי, ואפילו אמיץ מצידו להתמודד עם המצב והתחושה הזו. גם אם מבחינתכם, אין סיבה לחשוש, זכרו שכל אחד מאיתנו רואה וחש את העולם אחרת. המציאות של הילד, ממש כמו שלנו אנו – היא סובייקטיבית.

נסו להציע לו דרך הסתכלות אחרת או ניסוח פרשנות אחרת למצב – כזו שתאפשר הרגשה אחרת וכמובן, תגובה שונה. הזכירו לו שהרבה ממה שקורה לנו – נמצא בראש שלנו, ביחידת המחשבה.

אם הילד צעיר – ואתם נפרדים ביום כזה, בין אם כיוון שאתם מוזעקים למקום העבודה, לטיפול בהורה חולה או שהוא הולך לבית הספר כיוון שאיזור המגורים שלכם מוגדר כמתנהל בשגרה – תוכלו לצייד אותו במשהו קטן שיזכיר לו שאתם איתו, חושבים עליו ושומרים עליו – גם אם אינכם מצאים לידו פיזית. זה יכול להיות פתקון עם ציור שלכם, משפט ששניכם אוהבים, מילים של שיר, קיפול נייר או בובה קטנה. ילדים גדולים יותר – נוכל ללמד לעשות תרגילי נשימה, למשל, לנשום תוך ספירה עד ארבע בלב, לעצור ולסנן את האוויר החוצה באיטיות תוך נשיפה שנשמעת כמו נחש טסססססססס.

משתפים ומתייעצים | שעת חירום, גם אם אנחנו כבר מורגלים אליה וגם אם אנחנו, כביכול, צופים אותה, היא מלחיצה. תנו לילדים שלכם להרגיש תורמים ומועילים, ולא סתם ילדים קטנים שלא מבינים, ושתפו אותם בהכנות. הם יכולים לעזור לכם להכניס בקבוק מים למרחב המוגן, שמיכה וחטיפים. התייעצו איתם ושאלו מה עוד כדאי להביא לשם: רדיו, בגד להחלפה, משחק קופסא, קונסולת משחק אם יש, טישו ומגבונים. אפשרו להם לבחור מה חושב להם שיהיה איתם בזמן ההמתנה לרגיעה.

אם יש לכם גם חיות מחמד או תינוקות – בקשו עזרה מהילד הבוגר יותר. אמרו לו לקרוא לכלב, להרים את החתול או לעזור להרגיע אחות קטנה.

עם זאת, חשוב להדגיש בפני הילדים את הזמן העומד לרשותנו לכניסה למרחב המוגן, לבקש ממנו לבצע את הפעולות בזריזות, ולהחליט מראש מה עושים אם בעל החיים שלנו אינו בנמצא (החתול בגג, הכלב בחוץ).

מנטרלים את גורם ההפתעה | במידה שאתם יוצאים מהבית, לקניון, לאסוף מבית הספר, לקניית מצרכים לשעת חירום מהסופר – עדכנו את ילדכם איך תנהגו במידה שהאזעקה תתפוס אתכם בזמן נסיעה. אמרו בקול ברור ובקצרה שאם נשמע אזעקה, נעצור בזהירות את המכונית בצד הדרך, נדומם מנוע ונצא ממש בזהירות מהצד שקרוב למדרכה. נשכב הכי צמוד לאדמה ונגן על הראש. תוכלו אפילו להסביר מראש שכיוון שהגוף שלכם גדול וכיוון שאתם המדריכים שלהם בעולם הזה – אתם תעשו הכל כדי לשמור עליהם ויתכן שאפילו תכסו אותם בגופכם. בכל מקרה, חשוב שישמעו להוראות שלכם.

מנרמלים את המצב | לצד מצב החירום, בין אם הוא קרוב אליכם, ובין אם מעט רחוק יותר, נסו לשמור על שגרה, ככל שאפשר. ארוחות מסודרות, למידה (בין אם מרחוק ובין אם בכיתה), מפגשים עם חברים (כמובן שכרגע בתוך הבתים ובצמוד למרחבים מוגנים), משחק שלנו עם הילדים, צפייה בסדרות או בסרטים מצחיקים (תוך שאתם כמובן ערניים דרך הסמארטפון או אמצעי אחר לעדכונים שוטפים). תנו חיבוק, נישוק, סתם באמצע היום הביעו אהבה – כזו שמשדרת "אני כאן, תמיד, איתך ובשבילך".

זה לא פשוט, בכלל. זה מאתגר, זה מלחיץ, זה מוציא מהשלווה, אבל כשאנחנו כאן בשביל מישהו אחר – אנחנו מגלים שיש לנו כוחות ויכולות, הרבה יותר ממה שחשבנו שיש לנו.

כשאנחנו שומרים על עצמנו, מווסתים את הרגשות, נלחצים פחות ומתפקדים גם במצבי חירום – אנחנו מהווים עבור הילדים שלנו מודלינג חשוב ונפלא, וזה הרבה יותר גדול מכל מילה.

לימים של שקט ורגיעה.

 

קרן ארצי, היא מנחת הורים ומשפחה במכון אדלר

 

 

 

 

 

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו