בחודש העצוב הזה, נהריים וצופר, שני אתרים בארץ ישראל, נמסרו לירדן – למדינה הערבית-פלשתינית שהוקמה על אדמה מנדטורית שהובטחה, עוד קודם לכן, לעם היהודי. לאורך השנים, השמאל המשיך באומץ לכנות את נהריים “אי השלום”, גם לאחר שנרצחו שם 7 ילדות ישראליות בנות 13 ו-14 בפיגוע קשה מאד בשנת 1997.
בנהריים היה פארק תיירותי ו-800 דונם אדמה חקלאית. צופר כלל 4,500 דונם (כעשירית משטח תל-אביב) מתוכם כ-1,500 דונם שטח חקלאי. על פי הסכם רבין-חוסיין 1994, מעבדי האדמות הללו, קיבוצי אשדות יעקב (איחוד ומאוחד) ומושב צופר, הורשו לשהות באדמותיהם רק בשעות יום. החודש, הם קיבלו מסר מירדן: אל תעזו לבוא יותר. צה"ל התנדב לאכוף החלטה זו, ובכך תם עידן בן 70 שנה.
אבל ותדהמה – מהולים בביקורת המנותקת מתוכן הסכם רבין-חוסיין
מה היו התגובות? אבל ותדהמה. “אנו נפרדים בצער רב, רגע עצוב וכואב,” קוננו אנשי עמק הירדן. תוך כדי, אנשי עמק הירדן ובני בריתם בשמאל הזדרזו להפנות אצבע מאשימה- לכיוון הלא נכון: ״הירדנים לא מאריכים את החכירה , כתגובה למדיניות נתניהו והימין” האשים ח”כ ניצן הורוביץ, יו”ר המחנה הדמוקרטי: “הכישלון רשום על שם ביבי".
עידן גרינבאום, ראש מועצה אזורית עמק הירדן ואיש קיבוץ אשדות יעקב: "הפרידה מנהריים וצופר, כולה מעשה ידי אדם – התנהלות לא ראויה של ממשלת ישראל – בשנה האחרונה” (כלומר מאז הודיעו הירדנים על כוונתם לעמוד על תאריך התפוגה של הסדר ה-sharing הזמני עם מדינת ישראל, עליו חתמו ב-1994).
וח"כ צבי האוזר (כחול לבן) טען כי "במשך כחצי יובל חקלאים ישראלים עיבדו את אדמתם” בצופר ונהריים, מה שהיווה לדעתו “סמל לשלום”, “דוגמא ומופת למנגנון הסדרי” שבו “שני העמים נהנו מפירות השלום”. כעת, האשים הח”כ ממפלגת גנץ, “מסתיים אותו הסדר מעורר תקווה- בגלל “כישלון המו"מ עם ירדן” כי לאורך השנה האחרונה “המשא ומתן שהתקיים – כשל.”
האמנם הכשל התרחש בשנה האחרונה? והאם נהריים וצופר אכן ירדניים?
לא ולא. ניזכר מה קרה עת נרקם הסכם רבין-חוסיין ב-1994. בין ישראל לירדן היה שלום דה-פקטו במשך שנים רבות. בימי ממשלת רבין ז”ל, ביקשו למסמך מציאות זו. התוצאה היתה, שהמלך חוסיין, ביל קלינטון ויצחק רבין זכו להתכנס ולהצטלם בטקס מרשים – “חתימת שלום” בין ישראל לירדן.
ד"ר אלן בייקר, לשעבר יועמ”ש משרד החוץ וממנסחי הסכם רבין-חוסיין, הודה בראיון בכאן ב' שדיפלומטים כמותו חטאו במעין חשיבה מאגית – הם “הניחו” שהפשרה הירדנית הזמנית על זכויות שימוש שהוגבל מראש ל– 25 שנה בלבד, איכשהו תימשך. זוהי חשיבה מאגית, שהרי על הנייר, בחתימת ידם, ישראל הסכימה לארוז את מטלטליה כעבור 25 שנה בדיוק. והירדנים, מטבע הדברים, רשמו לפניהם.
היועמ”ש בייקר, מבכירי הנושאים והנותנים, גם ביטא את הלך הרוח הוותרני של שולחיו משמאל, נבחרי הציבור דאז, באמרו כי ירדן “לא הסכימה לוותר על ריבונותה”. שימו לב לנקודת המוצא המשתמעת, כאילו הריבונות באמת ירדנית, ואנו הישראלים – ארץ נכריה לקחנו. האמנם? ממש לא. אליקים רובינשטיין, כשעמד בראש צוות המו”מ, כתב במפורש: “לא היה איש שיכול היה לומר היכן הגבול בערבה. ההגדרה המנדטורית היתה:“… אמצעי ואדי ערבה, ים המלח ונהר הירדן, עד מפגשו של האחרון עם הירמוך, ומשם באמצע נהר הירמוך עד לגבול הסורי״.
למונחים “אמצע ים המלח”, ו”אמצע הירדן והירמוך” היו פירושים מקובלים – אבל… מהו ואדי ערבה? אילו היה מדובר בנחל, היה צריך להיות ואדי… מים סוף לים המלח. בפועל, אין נחל אחד כזה. קודם כל, יש באמצע פרשת מים, ובנוסף, יש לפחות 2 ואדיות רלבנטיים. ישראל טענה לכן, כי הוואדי בו מדובר איננו נחל אלא עמק; טיעון זה, היה מבוסס ורציני. תיזה זו ככל הנראה הדאיגה את הצד הירדני. הישראלים גם אספו מפות בשקידה”.
ומה קרה בסוף? רובנשטיין הסביר: “ניתן היה להמשיך את המשא־ומתן … אך הרצון … היה לסיימו…הגענו איפוא לפשרה”.
רצינו טקס בכל מחיר
במלים אחרות, אנו הישראלים הסכמנו לוותר על נהריים וצופר, כי רצינו הסכם וטקס, כמעט בכל מחיר. האם הירדנים היו באותו הלך רוח? ממש לא. אל”מ (במיל’) חיים סרברו, מפקד יחידת המיפוי של צה”ל ומ”מ ראש ועדת הגבולות, סיפור על המו”מ האגרסיבי שניהלו הירדנים, לעומת הצד הישראלי הוותרן: “נהריים היה סיפור אחר. הירדנים כל הזמן העבירו תלונות לאו”ם. אמרו שזה לא בסדר שישראל נמצאת שם”. לאחר הריכוך הזה, אמר סרברו, הירדנים “עשו ג’סטה גדולה” וניאותו להסכים לכך, שנהריים, שיוגדר כמובן כריבונות ירדנית כי זה העיקר, יהיה (זמנית!) בשימוש ישראלי בהסכמה.
בצופר, הירדנים הצליחו להשליט את האינטרסים שלהם עוד יותר. “צופר היה מקרה מיוחד… יצא שאם נרצה אותו, נצטרך לתת לירדנים שטח גדול פי עשרה מתוך שטח ארץ ישראל. טירוף.” נצטרך?? שטח גדול פי עשרה??? כל הכבוד לירדנים שהצליחו להכניס מורך לב שכזה לצד הישראלי. לאור זאת לא מפתיע שבסופו של דבר, “מכיוון שהוסכם עניין נהריים, אמרנו שנלך על אותו רעיון. צופר הוא חיקוי של נהריים”.
לסיכום, אנו הנושאים והנותנים הישראלים, וויתרנו לירדנים ב-1994, כי מסיבות פוליטיות שונות, אנו הישראלים הכנסנו עצמנו לעמדת חולשה של “חייבים לחתום”. אילו רק היינו מזכירים, למשל, שממלכת ירדן כולה, לידתה בחטא על חשבון העם היהודי (עיינו למשל באתר אוניברסיטת בן-גוריון, מאמר שכותרתו “כיצד נקרע עבר הירדן מעל הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל”). לו רק הזכרנו את הבעלות הפרטית של הקרן הקיימת ובעלים יהודיים אחרים, על אדמת נהריים. לו רק השמאל השליט היה מסכם בשקט עם האופוזיציה הימנית, על אסטרטגיית המו”מ הידועה בשם GOOD GUY BAD GUY ROUTINE. לו רק…
ימי 1994 העליזים זכורים לי אישית. נשיא המדינה עזר ויצמן התמוגג בלי בושה, שמי שלא שמח בהסכם רבין-חוסיין, צריך בדיקה רפואית. הארגון שלנו, מטות ערים, שלח לו הצהרת בריאות זועמת. עייזר הרים טלפון (לא מזכירתו – הוא אישית) ושוחחנו במשך כמעט שעה. “כאנשי צבא, הנכם מזלזלים בתוכנם של הסכמים,” אמרתי לעייזר. “לדידכם, תוכנם של הסכמים אינו חשוב: הסכם הוא רק נייר, ואם יש בעיה עם נייר, אפשר בעזרת טנק לירות על הנייר פגז”. “את צודקת”, נאנח נשיא המדינה, רק שהתובנה הגיעה מאוחר.
שמעתי גם הרצאה של נושא ונותן בכיר בשם עו”ד ר. בפני ארגון בוגרי הטכניון. פרלקיט צמרת זה התפאר שהמו”מ עם ירדן היה מוצלח במיוחד והוכיח שהירדנים קיבלו כל מה שהם רצו. חיכיתי למטר שאלות מבכירי המשק שישבו בקהל – עד בוש. ניגשתי למרצה ושאלתי אותו מה באשר למה שהצד הישראלי רצה לקבל – האם גם בזה הצלחנו. עו”ד ר. כלל לא הבין את השאלה. כזו הייתה האווירה באותם ימים. עזבתי אותו לנפשו.
מה שבטוח, אם כן, הוא שהאצבעות המאשימות המוטות ימינה, צריכות להפוך כיוון. לא שהימין לא אשם, הם אכן הריעו, אז, להסכם הגרוע שנחתם. אך אשמת הימין משנית. אשמת השמאל – עיקרית, במקרה זה.
סוזי דים היא דוברת ארגון מטות ערים
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
