בכל האירועים האחרונים שפקדו את מדינת ישראל הציונות הדתית נותרה מאחור. הרכבת הממשלה היא משחק פוליטי בין הגושים, שם סוגיית חקירות נתניהו, רוטציה וממשלה ליברלית נידונים.
מפלגת הבית של הציונות הדתית כבולה בתוך הגוש, והיא מפוצלת ומפורדת ללא הנהגה דומיננטית.
אפילו הסוגיות המשפטיות אותם הובילו הדתיים בגאון מול בית המשפט העליון, הפכו משחק השזורים בו נימי זכויות אזרח, שיטות חקירה ומעצר. העניין המרכזי של מעמד בית המשפט נשאב כולו לסוגיית נתניהו כן או לא, כשלרוב הציבור ולציונות הדתית בכללה, אין ידע וראש לעקוב בעניין על כל פלאפון שהוחרם לצוותו של ראש הממשלה.
הציבור שהוביל את העניין הזה ונבלם בכל עת בידי נתניהו, מסתכל ברובו מהצד. כך גם ההפגנות בכיכר גורן, שעל אף הגעתם של רבני עלי, הם לא נחלת הכלל. מאז העקירה מגוש קטיף הכתומים כבר לא מאמינים בהפגנות. ספק אם יש דגל אחד שמכנס את כולם מלבד ארץ ישראל (את רובם הגדול לפחות). ושם, נכון לעכשיו, הגיליוטינה לא על הצוואר.
הדבר מתבטא באובדן ההנהגה שאנו חווים, שלא לומר ריק, וואקום מנהיגותי. הוא החל במפץ הפוליטי ששלף את האגפים הליברליים יותר מהבית היהודי, שהרגישו שחרד"לים מנהלים להם את המפלגה, וכך גם החשש מפני נתניהו שקיפל בכל עת את בנט דרך רבנים. מאז נראה היה שהצדדים הבינו שאין להם אלא אחד את השני, אך הסתבר שחוץ מהשני יש גם את השלישי והרביעי ואין מה שיאחוז את הציבור יחדיו.
הציונות הדתית גדלה, התעצמה, ונפרדה לקבוצות שונות. קבוצות שכרגע מחנה סוציולוגי אחד מכנס את כולם תחת אותה מטרייה, אך גם שונות מאוד גדולה בין הקבוצות גדולה והולכת. מבחוץ עדיין מצפים לה ומעניקים לה משמעות גדולה. ליכודניקים מאוכזבים שהיא לא מתייצבת לצד נתניהו, שמאלנים מיחסים לכל אמירה של רב, שספק אם עדיין משפיע בכהוא זה על הציבור- סגולות רבות יותר– ומנהלים מלחמת חרמה באפיקים מאפיקים שונים.
המקף המחבר בין הציונות והמודרניות ללאומיות והמסורת- עסוק בוויכוחי פנים ודיונים אינסופיים. בסוגיית הדרת הנשים, בסוגיית נתניהו ובנושאים שונים הוא מפוצל ומפורד. יתכן שזהו זמן דגירה לפני בקיעת משהו חדש, יתכן וזה לקראת פירוד סופי בין הצדדים, או אולי התפוצצות של חלקם לפחות, במרחב הישראלי, כי את התפקיד כקבוצה נבדלת הם סיימו.
גם העובדה שכבר לא עוסקים בסוגיות אידאולוגיות גדולות, אלא נשאבנו לחיי היומיום, ועברנו משברים נוסח פרשת הרב אלון, פיצול ביחס ללהט"ב, צמיחת הפמניזם הדתי ועוד, נותנים עכשיו את פירותיהם.
החינוך המגזרי על אף החלוקה שהייתה תמיד בין חרד"לים ליברלים יותר, נשאר יחסית תחת אותם הדגלים, מסדות החינוך, תנועות הנוער והמוסדות העל יסודיים. הריק הזה נובע ומתקשר לאובדן המנהיגות הכללית שאנו חווים, שעידן פוסט נתניהו מעורר אפילו בהלה אצל אחדים בציבור ממה יהיה.
זו תקופה מאתגרת, לציבור שמייצר טרנספורמציה בין היהדות ארוכת השנים לחיים המדיניים המודרניים. תקופה בה הרשתות החברתיות שולטות בכיפה, ועובדות וחצאי עובדות מוטחות מכל צד בפוזיציה. ולמסתכל מהצד נראה שמתחוללת פה מלחמת כל בכל. תקופה בה ראשית צמיחת גאולתנו והבה נפיץ את האור הגדול, כבר לא מספיקות.
זהו זמן של העמקת בארות כיצחק ולא חפירתם כאברהם ושם קצת יותר קשה ופחות מלהיב. ואולי זה הזמן ליחידים ולא לקבוצה. אולי אנחנו מגזר גדול יותר, שיכול לפנות לכל מיני כיוונים ולא ללכת כמקשה אחת ודברים אחדים.
