פרשת האזינו ממשיכה את רצף הפרשיות שלקראת סיום התורה, ובהן מסופר על ההכנות למותו של משה רבנו. את רוב רובה של פרשת האזינו תופסת שירת האזינו, העתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, להיות עדות לעם ישראל לקראת הקורות אותם בדורות הבאים.

השירה בנויה שורות-שורות, וכל שורה מחולקת לשתי צלעיות שוות פחות או יותר, בכל צלעית כשלוש מילים. בספר התורה היא כתובה בתבנית הקרויה "אריח על גבי אריח", כלומר בשתי עמודות ארוכות לאורך הדף (זאת לעומת שירת הים, הכתובה "אריח על גבי לבֵנה"). לשונה הגבוהה והפיוטית קשה להבנה, אך במרכזה בולטת האמירה שגם אם ישראל יחטאו ויעזבו את ה' – הוא לעולם לא יעזבם. לבסוף יבואו כל הגויים וישירו שירי תהילה לעם ה' הנגאל.

מדוע דווקא השירה היא זו שמלווה את פרשה זו? מה הצורך לכתוב את תוכנה של הפרשה בלשון כה ציורית ופיוטית?

חכמות החול, מדעי הטבע לגווניהם וסוגיהם, הפילוסופיה ועולם ההגות הכללי אינם דורשים הכשרה נפשית עמוקה על מנת לקלוט את המסרים הכתובים בהם. אפשר שהאדם יידרש להתמדה יתירה ולהשתדלות רבה יותר בחלק מהמקצועות, אך לאחר ההשתדלות התוכן ייקלט.

חכמת הקודש, תורת החיים של עם ישראל, דורשת הכשרה נפשית אחרת. אין די לקרוא את המילים באופן מחקרי, לא מספיק לשמוע מספר הרצאות ולסכמן, מסיבה פשוטה – התוכן פונה לרובד אחר בנפש. הפנמת התורה דורשת הכנה והכשרה מוסרית, התורה עוסקת בממד החי והמתפתח של המציאות, באופן בו הקב"ה מתגלה באנושות דרך עם ישראל וההיסטוריה. תוכן זה דורש פתיחות אחרת בנפש מפני שהוא פונה לרצון וכוחות החיים של האדם.

השירה והפיוט פורטים את צליליהם על נימי הנשמה, יש בכוחן של מילים להפך את הרצון ולהביא את האדם להכרה חדשה. בפרשתנו, בוחרת התורה לתאר את תהליך ההיסטוריה של עם ישראל באופן שירי ופיוטי, בצורת זמר. השירה מבטאת ערגה טבעית של המשורר, היא מנביעה את מהותו ועצמיותו באופן הכי ספונטני וישיר.

אם נעמוד על אופייה של פרשת האזינו, נראה שכל כולה עסוקה בישועת ה' את עמו ישראל. פרשה זו אינה עוסקת בגלות ואף לא בחורבן, היא מתמקדת באופן ישיר באופן בו ה' פודה את עמו. השירה פותחת את הנפש לממד ה"גאולי" שבמציאות, היא מבקשת מהמציאות כולה להקשיב לפן הנסתר שמהלך במציאות – "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". שירה זו דורשת להאזין לשירה הטבעית של עם ישראל, לעצמיות הישראלית השרה ומזמרת את גאולתה לאורך ההיסטוריה.