בכל שנה בסתיו, עת דופקים הימים הנוראים בשער, חוזרים אלי ניגוניו של מורי הרב עמיטל ז"ל. חזן גדול הרב עמיטל לא היה, גם את הניגונים הוא לא תמיד זכר, אבל הנשמה והכנות שבקולו בקעו גם לבבות ערלים.
עשר שנים כבר חלפו והגעגוע גדול. לא אחת בתפילת עלינו לשבח של יום חולין, אני נזכר בקולו המרעים – "ועל כן נקווה לך ה' א-לוהינו" ומחייך. אבל לא על תפילתו באתי לספר, אלא על נזיפה שקיבלתי ממנו בעיצומו של יום.
בעת קריאת התורה עלו שני ילדיי לבית המדרש. בתחילה הם ישבו בשקט במקומם. כעבור כמה דקות, כמנהגם של ילדים, הם התחילו להרעיש. הסתכלתי על הרב עמיטל שישב סמוך אלי ואגר כוחות לקראת תפילת מוסף. הבנתי שהם מפריעים לו.
ניגשתי אליהם בשקט והשתקתי אותם, "תהיו בשקט. אתם מרעישים ומפריעים לרב עמיטל!". הם השתתקו. התיישבתי במקומי ואז שמעתי קול. 'עמיחי', קרא לי הרב עמיטל. ניגשתי אליו בחוסר נעימות. את בקשתו המהדהדת אני זוכר עד היום – "אל תכעס על הילדים שלך. בימים הנוראים אסור לכעוס על הילדים'.
"אבינו מלכנו, נא אל תכעס עלינו, בימים הנוראים אסור לכעוס על הילדים"
