השבוע בא אל קיצו מסע הבחירות לכנסת ה-22. וזאת חודשים ספורים לאחר סיומה של מערכת הבחירות לכנסת ה-21. יצריות, התהלמות, חרמות מהווים הם מאפייני מסעות הבחירות בחברה הישראלית.
הפוליטיקה הישראלית עסוקה בתככנות יותר מאשר בתוכן, בהסתה יותר מאשר בערכים, במפלג יותר מאשר במחבר. האזרח הישראלי שמע רק עם מי לא ישב פלוני, ואת מי מוקיע אלמוני, ולמה פלמוני לא ראוי, ועד כמה גדול הדופי של ההוא יותר מאשר של האחר. כעת עם נעילת הקלפיות ובשוך הסערה. ראוי לתת את דעתנו ליחסים הפנים חברתיים שלנו, אל מה שמעבר לפוליטיקה.
עיון בפרשת השבוע, שנקרא בשבת שלאחר מערכת הבחירות, עוסקת בשני עניינים מרכזיים. העניין הראשון הוא, פרשת מקרא ביכורים, מצוה שבעיקרה מטילה על האדם את החובה להודות לאל וזאת באמצעות איסוף כל הפירות הראשונים שצמחו, ביכורים, והבאתם לבית המקדש. שם מוטלת עליו מצוה נוספת והיא קריאת פסוקים נוספים שמכונים "מקרא ביכורים".
והעניין השני המובא בפרשה הוא מעמד הר גריזים והר עיבל, המוכר בשמו מעמד הברכות והקללות, אירוע זה מתקיים בסמוך לכניסת בני ישראל לארץ ישראל, ובמהותו מדובר בכריתת ברית בין עם ישראל לבין האל, בו מובהר לבני ישראל כיצד עליהם לנהוג בכניסתם לארץ המובטחת ובמשך כל ישיבתם על הארץ.
על הקשר שבין היחיד לציבור
עיון בשני עניינים מעורר מס' שאלות. ראשית מה טעם נסמכו שני עניינים אלו? ושנית הינה שאלת התוכן והלשון. כלומר מה טעם במקרא ביכורים הדברים שאדם מצווה להגיד קשורים להיסטוריה הישראלית, ומדוע הלשון של הטקסט כתוב ברבים 'וירעו אותנו המצרים' 'ויעננו' 'ויתנו עלינו עבודה קשה', היה נכון יותר אם אותו אדם היה מודה לאל על השפע שיש לו, על הברכה שמצויה אצלו. ומדוע במעמד הברכות והקללות בו עומד כל עם ישראל הלשון היא בלשון יחיד ולא הרבים, "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" [דברים כז,ג] "יצו ה' איתך את הברכה באסמיך" [דברים כז,ח] ומצד שני "ארור אתה" "והיית משוגע ממראה עינך [דברים כח, לד]. האם לא היה נכון יותר לכתוב את פרשת ביכורים שמובאת על ידי אדם פרטי בלשון יחיד תוך שהיא מתייחסת לאדם שהביא את קורבן הביכורים. ובפרשת הקללות והברכות המופנות לכלל עם ישראל לכתוב זאת בלשון רבים?
דומה בעיניי, כי סמיכות הפרשיות אינו מקרי אלא בא ללמד על הקשר שבין היחיד לציבור. לעיתים חולפת בליבנו המחשבה, מה אני צריך את 'הציבור'? לשם מה עלי להיות חלק מקהילה? מה נותנת לי המדינה? ואולי עדיף לי לחפש מדינה אחרת? הרי יש לי מעמד, עבודה מסודרת, רכוש בית יפה, כלים נאים. במקרים אלו התחושה כאילו אפשר לנתק עצמי מן הציבור. ובכלל למה לתרום מזמני לטובת הציבור מקום שאני כלל אינו זקוק לציבור?
בכדי להשיב על תהיות אלו עלינו לתור אחר כוחו של הציבור כפי שהוא מובע אצל חז"ל. ואכן ספרות חז"ל מרובה במקורות שעניינם יחסי הפרט והציבור. "לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל" [ברכות מט,ב], "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" [כתובות יז,א], ודברי הלל במסכת אבות, הקובע נחרצות "אל תפרוש מן הציבור" [אבות ב;ה], ואלו הם מקצת מדברי חז"ל. המהר"ל בפירושו לאבות עומד על חשיבות הציבור אל מול הפרט: "אל הציבור יש קיום יותר, ולפיכך הפורש מן הציבור פורש מן הדבר שיש שלו קיום ביותר…הכלל הוא הכל, ויש בהם כוח הכל, ולפיכך הפורש מן הציבור פורש מהכל והוא מבחוץ, ואם הוא מבחוץ להבל נחשב דבר זה שיצא מן הכלל…ואמר כי הכלל הוא עיקר לא היחיד הפרטי שהיחיד הוא בעל שינוי ואילו הכללים עומדים…כי הכוח הכללי עומד בלא שינוי [מהר"ל מפראג, דרך חיים, פרק ב משנה ד]
מסביר המהר"ל, שהציבור מכיל בתוכו שני יסודות חשובים האחד קיום ממשי, שכן המושג 'הכל' במובנו המלא יכול להתקיים רק בציבור, והיסוד השני הוא יסוד היציבות והיעדר השינוי שנמצא גם הוא אצל הציבור. האדם הבודד לעולם לא יוכל להכיל את 'הכל' יחד, ולעולם הוא לא יוכל לבטא את הכל יחד.
אלא שכאן מתעוררת השאלה האם אפשר לפרוש מהציבור שלכולם טוב? על כך אנו מוצאים אצל הרב סולוביצ'יק בספרו על התשובה העומד על טיבם של היחסים בין היחיד לציבור, וכך מובא: "היחיד והציבור מוטלים על שתי כפות המאזניים ותלויים זה בזה. יש שאנו מוצאים שהציבור צריך להקריב עצמו עבור היחיד, למשל בהלכה של עכו"ם שהקיפו עיר ואמרו תנו לנו נפש אחת – אז יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל; ויש שהיחיד חייב להקריב עצמו עבור הציבור. לעולם אין היחיד מתבטל כנגד הציבור ואין הציבור מתקפח בגין היחיד, או היחידים. לכל אחד מהם נתבצר לו מקומו שלו" [על התשובה, עמ' 86-87]. המבקש לפרוש מהציבור צריך לראות עצמו כאילו הוא נמצא על כף מאזניים אחת והציבור כולו נמצא על כף מאזניים שנייה, פרישתו של אדם מהמשחק פירושה הפרת האיזון, ופגיעה בציבור, גם אם הדבר אינו ניכר, למרות זאת הפרישה מהווה פגיעה באיזון.
דומה בעיני שזה המסר שמבקשת הפרשה להעביר לנו שני עניינים שמקפלים בתוכם יסוד חשוב, לפיו הגשמת ייעודו של עם ישראל 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש' יוכל להתממש רק כאשר נפנים ששלמות הפרט אינה מספיקה ואינה שלמה ללא השקעה בחברה ובציבור, האדם לעולם אינו לבד הוא חלק מציבור והוא זכאי לסיוע ממנו, בדיוק באותה מידה שהאדם חייב להירתם עבור הציבור עבור אחרים.
עלינו לזכור כי עצם קיומנו טמון באחדותנו. רק אם נדע לשלב בחיינו הפרטיים צדדים ציבוריים, ואם בחיים הציבוריים נלמד להיות קשובים לצרכיהם של הפרטים החיים בתוכנו, רק אז יתקיים בנו הפסוק אותו נקרא בעוד מספר שבועות "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" [דברים לג,ה] מתי ויהי בישורון מלך? בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל.
==
אלישי בן-יצחק, עו"ד מרצה במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, ובעלים של משרד עורכי דין.
