אני לא חובב של תיאוריות קשר למיניהן והן נראות כמפלטו של הפרנואיד, אבל עד כמה תהיו מופתעים לגלות שהספר "מתי נדע שמיכל נבחרה" הוא פרי יוזמה משותפת של המחברת ושל מיכל שליו-רייכר, נשיאת הפורום החילוני.

ושמאחורי הספר התמים-לכאורה עומד גוף בשם "שפת אם – חממה לשינוי חברתי בעזרת שפה", שסופרייז-סופרייז, מנסה לקדם עמדות חילוניות וליברליות שנויות במחלוקת, שהוא מוגדר ע"י יוצריו כ"ספר ילדים על בחירות, מגדר ודמוקרטיה", לא פחות, ושהוא נכתב כך שהעמדה הליברלית מוצגת בו כעמדה הנכונה וזה המסר שמקבל הילד הקורא אותו (ע"ע "שינוי חברתי בעזרת שפה")?

נראה לכם מוגזם? הנה דוגמה מתוך הספר:

"ואפשר למשל להחליט שבשבת יפעלו אוטובוסים כדי שילדים יוכלו לנסוע לבקר את סבתא, לטייל ולשחות בים. או – שאסור לאוטובוסים לנסוע בעיר בשבת כי זה יום מנוחה של כולם.

'גם של האוטובוסים?'

אם מיכל תיבּחר, היא תרצה שבשבת ילדים יוכלו לנסוע באוטובוסים.

'וילדים שלא רוצים לנסוע בשבת?'

כל הילדים וכל המבוגרים יכולים להחליט אם לנסוע או לא, ואוטובוסים יעברו רק בשכונות של אנשים שנוסעים בשבת, כי יש מקום לכולם".

("מתי נדע שמיכל נבחרה", הילה טוב, עמ' 7-6).

מיסיונריות חילונית

כן, הספר נועד להשפיע על ילדים רכים ולעצב את תודעתם באמצעות מילים, ובזכות חולדאי – גם על ילדים דתיים. יש לזה שם: מיסיונריות חילונית. מאחר שהדתה היא מילה גסה היום, אני משער שכותבי הספר מבינים לליבם של אותם הורים שכועסים על כך ההחלנה שמייצר ראש עיריית ת"א חולדאי שחילק את הספר לכל תלמידי כיתה א' בעירו.

וכך, מבלי לבקש את רשותם, הכניס אליהם הביתה פנימה את השאלה הפולמית ביותר בישראל 2019 – מי מחליט איך יראה המרחב הציבורי בסוגיות של דת ומדינה – שהלא מאחורי הספר עומדת נשיאת הפורום החילוני, ארגון שמרוויח את לחמו מהקרן החדשה לישראל בשכר המאבק בתופעה המקבילה המכונה הדתה…