בפרשתנו, פרשת ראה, צפה ועולה סוגיית הצדקה, סוגיה שנידונה בעבר בחומש ויקרא. התורה מכווינה את האדם מישראל לא לקפוץ את ידו, אלא להעניק לעני "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". באופן פשוט "מחסורו" של העני הוא מחסור כספי, וממילא המעלה הגבוהה של הצדקה מתבטאת בכמות הממון הניתנת לעני, בבחינת "כל המרבה הרי זה משובח".
עם זאת, חכמים מכוונים את האדם לנתינה אחרת: "גדול המלווה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן" (שבת סג ע"א). כלומר, לא הענקת ממון לעני כמתנת חינם מבטאת את הצדקה הגבוהה ביותר, אלא הלוואה לעני או עשיית שותפות עמו בעסק, כלשון הרש"ר הירש: "ייעשה שותף לעסקו על ידי שישתתף במימון העסק, וזו היא המעולה שבדרכי גמילות חסדים" (דברים טו).
בשעה שמודדים את המוסר ביחס ליכולת של האדם להקריב מעצמו לטובת הזולת, הרי שדברים אלו מעוררים תמיהה. מתנת חינם דורש רגישות גדולה מאוד, שכן יש במעשה זה מעין "חסד של אמת" – הנותן אינו מצפה לקבל תמורה בעבור נתינתו. אך הגמרא קובעת שמדרגת ההלוואה או עשיית שותפות עם העני בעסק, גבוהה פי כמה ממדרגת מתנת חינם, אף על פי שבהלוואה או בהעסקת העני הנותן איננו יוצא מופסד ואף לפעמים מרוויח. עלינו להבין – כיצד יכול להיות שמדרגת מתנת חינם נמוכה ממדרגת הלוואה או שותפות בעסק שאינן מתנות גמורות?
נדמה כי הסוגיה ההלכתית הדנה במעלות השונות שבנתינת הצדקה אינה נשענת על יסודות כמותיים העונים לשאלה: איזו דרך תוביל את העני לכסף הרב ביותר? בדיוק בשל כך קובע רש"י ש"אין אתה מצווה להעשירו". הסוגיה ההלכתית מתחילה מתוך הכרה עמוקה מאוד של נפש האדם, היא בוחנת את התועלת המהותית שתיווצר לעני. מתוך ניתוח נפשי של מעמדו הפנימי של העני, מכריעה הגמרא ש"המטיל בכיס גדול מכולם". יש להבין, מה הוביל את חכמי ישראל לקביעה זו? מה יש במעלה זו שאין בשאר אופני הצדקה?
התורה מבינה שבמקום שאין פיתוח של העצמיות שם מתחילה הירידה הרוחנית, כלשון חז"ל: "בטלה מביאה לידי זימה…בטלה מביאה לידי שעמום" (כתובות נט ע"ב). בעיני חז"ל, אדם המסוגל לבסס את חייו באופן עצמאי ובכל זאת מתעצל ובוחר להסתמך במהלך חייו על טובות הציבור – הוא אדם בעל עניות רוחנית יותר מאשר עניות גשמית. בשל כך אוסרת התורה על הנותן לתת לעני יותר מדי שפע, שמא "יצא לתרבות רעה", כמו כן חז"ל מפארים מאוד את ה"מטיל בכיס", אדם אשר מכניס את העני לעסק קבוע ולסביבת עבודה. הרי לנו שעיקר עניינה של התורה הוא לפתח את עולמו הפנימי של האדם, שהנאתו בעולמו תהיה מתוך תחושה של עצמאות ואחריות.
מכאן ניתן להבין שסולם המעלות בנתינת הצדקה אינו נמדד על פי כמות הכסף שניתנת לעני, אלא על פי המידה שבה הצדקה מפתחת את עולמו הפנימי ומוציאה אותו לפועל. ככל שעולים במעלות הצדקה כך העני מתרומם מן הבושה, ככל שהנתינה פחות ישירה כך כישרונותיו ויכולותיו של העני מתגלים. בניגוד למבט האנושי הבוחן את הנתינה על פי הפרמטרים הכמותיים, התורה חודרת ל"מחסורו" האמיתי של העני – המחסור הרוחני שעלול למוטט את חייו. לכן פסגת הצדקה היא דווקא כשהנותן מאפשר לעני את ההזדמנות לחיות בכוחות עצמו, לפרנס את משפחתו בכבוד, מתוך זכות ממשית בממון ולא כחסד שיש בו בושה.
