מורים מהאגדות | פוצ'ו לסרוגים על שמילקיהו

אז איפה הם היום? לכבוד פתיחת שנת הלימודים חזרנו אל מיטב המורים המיתולוגיים מספרות הילדים העברית | והפעם: המורה שמילקיהו של הסופר פוצ'ו - "הוא החליט שהוא לא מוכן למות בלי שיבואו לתלמידים להלוויה שלו"

מורים מהאגדות | פוצ'ו לסרוגים על שמילקיהו
  המורה שמלקיהו. איור: אראלה הראשון, מתוך: המורה הדגול שמילקיהו

נדמה שאין הרבה אנשים שזוכרים היום את ספרי הילדים של פוצ'ו על המורה שמילקיהו שדורות שלמים גדלו עליהם.

ישראל ויסלר (פוצ'ו), 89, כותב בימים אלו את האוטוביוגרפיה שלו "בחיי", אותה תוכלו לקרוא בעיתון הוירטואלי של אהוד בן עזר בשם "חדשות בן עזר".

עד כה הוציא פוצ'ו כמה כרכים של קורות חייו מדור הפלמ"ח, והוא נשאר חד ומצחיק מתמיד.

עם פתיחת שנת הלימודים חזרנו אל המורים המיתולוגיים בספרות העברית, ונראה שמעל כולם עומדת דמותו של המורה שמילקיהו של פוצ'ו שמבוססת על המחנך משה צדק מהגימנסיה, המורה צדק ידע מהתלמידים שלו ששמילקיהו מבוסס עליו, אותו מורה שהחליט שהוא לא מוכן למות בלי שיובטח לו שתלמידיו יגיעו להלוויה שלו.

עוד באותו נושא

מורים מהאגדות | אורי פינק לסרוגים על גברת זעפני

 

"איזה סיפור אידיוטי – מי יאמין שמורה יזמין תלמידים להלוויה שלו"

ישראל מנחם ויסלר, פוצ'ו כפי הכינוי שקיבל בכיתה ג', חיבר 40 ספרים ועד היום ממשיך בתהליך הכתיבה. עוד כמה חודשים, בראשון בפברואר, יוצג כרך נוסף של האוטוביוגרפיה שלו בבית הפלמ"ח – שפוצ'ו הוא האמון היום על כתיבת הדור שנעלם: בצורה ההומוריסטית ביותר שמתאימה לדמותו הייחודית.

על המורה שמילקיהו, אומר ויסלר: "הוא דמות אמתית בתוספת שלי, המחנך שלי היה משה צדק ועליו מבוססים הסיפורים שלי. הוא ידע מהתלמידים שלו שקראו את הספר "איה הג'ינג'ית". פעם הוא הוא פגש אותי ברחוב והתלונן בפניי למה אני צוחק ממנו. ברבות הימים אשתו הייתה גאה מאוד בדמותו שהתפרסמה".

איורים של אראלה הראשון מתוך המורה הדגול שמילקיהו ומתוך איה הג'ינג'ית.

ספר לנו על המחנך משה צדק ומה כל כך מיוחד בדמותו? "הוא היה מורה נדיר. הוא היה מורה למתמטיקה ופיזיקה ושמילקיהו היה מורה להיסטוריה וספרות – שיניתי את מה שהוא לימד כדי שלא יתבע אותי. הוא אהב את ארץ ישראל והוא אהב לדבר על הקרן הקיימת – אז זו הייתה תקופה שהיו מביאים כסף תרומה לקרן הקיימת והייתה תחרות בין הכיתות מי יביא הכי הרבה כסף והיה לו חשוב שהכיתה שלו תזכה תמיד. הוא כל תחילת שיעור הוא דיבר על הקרן הקיימת, והיה אומר אם הרדיו שלכם התקלקל – תנו בוקס לרדיו ואל תקראו לטכנאי ואת הכסף שחסכתם תתרמו לקרן הקיימת. אם אתם עושים בייביסיטר – תנו חצי לקרן הקיימת. חוץ מזה – איזה עוד מורה אתה מכיר שהזמין תלמידים להלוויה שלו?".

המחנך משה צדק עליו התבססה דמותו של המורה שמילקיהו. באדיבות המצלם

המורה צדק הזמין תלמידים להלוויה של עצמו? "כן, זה היה שכתבתי לגימנסיה – 10 שנים לאחר סיימתי שם – וטילפן אליי המורה צדק כשכבר היה בפנסיה והזמין אותי אליו הבייתה. אמרתי לעצמי: כשלמדתי בגימנסיה את כל השיעורים מילאתי, והמחברות היו בסדר – אז מה הוא צריך ממני? מסתבר שהוא היה בלוויה של מורה אחר – ליפשיץ – יום קודם לכן, והוא שמע את האלמנה הטרייה שאמרה: אף תלמיד לא בא. הוא החליט שהוא לא מוכן למות בלי שיבואו תלמידים להלוויה שלו. אז הוא אמר לי: 'התקף לב אחד כבר היה לי – יכול להיות שמחר יהיה השני. הכנתי רשימה של 40 תלמידים, ובבקשה  בזמן הצורך אני בטוח שהם ישמחו לבוא להלוויה שלי'. הוא התכוון לכך ברצינות".

"הבטחתי לו שזה ייעשה, זו הייתה בקשה של שכיב מרע. הקמתי עמותה של 'מלווי צדק' שיהיו בסטנד-ביי. אבל הממזר הזה המשיך לחיות עוד 20 שנה אחרי. אפילו חתמתי על מנוי לעיתון הארץ כדי לקרוא מודעות אבל מתי הוא נפטר. אבל הוא משך אותי. לימים על הבסיס של הסיפור הזה כתבתי מחזמר לגימנסיה רחביה, על כך שבתקופה של מלחמות לא המורה מת אלא אותו תלמיד שקיבל את התקפיד. סוף עצוב. אבל ההנהלה של הגימנסיה רחביה נתנה זאת למנהל קול ישראל שהיה בר סמכא בתחום – והוא החזיר את ההצגה ואמר: איזה סיפור אדיוטי – מי יאמין שמורה יזמין תלמידים להלוויה שלו? זה היה להם אבסורד. אחרי שנים, לפני 25-30 שנה, הסיפור כבר היה ידוע ועשו מזה גם תכנית טלוויזיה וגם פרסמו את ההלוויה".

אז בסוף בהלוויה שלו היו תלמידים? "הלכתי והבאתי לו 100 תלמידים, בכל זאת היו לי 20 שנים לאסוף תלמידים. המורה שמילקיהו קיבל סוף טוב וזכה להכרה לאחר מותו, לכבוד ולהוקרה. הוא חיפש תמיד שהאומה תכיר בו ואף פעם לא ראיינו אותו. בעיתונים כתבו על זה, בעיתון הארץ הייתה כותרת: המורה שמילקיהו מת".

כריכת הספר "בחיי" של ישראל ויסלר, פוצ'ו. באדיבות המצלם

"הרבה לא מדברים איתי כי חושבים שאני כבר מת"

מה שמילקיהו עושה היום? היא עדיין בהוראה או יצא לפנסיה? "המורה שמילקיהו עדיין מלמד. אצלי הוא עבר כמה בתי ספר כי כל פעם שכתבתי איזה ספר ילדים ונוער אז אותו מורה היה משנה. באיה הג'ינגית הוא היה מורה בתל אביב, ב-'פרא אדם' הוא היה בכפר גלים, אחר כך ב-'שוקי בקבוקי' גם שם היה צריך מורה. עד גיל 120 הוא לא עזב את בית הספר".

היום כמורה, הוא היה מסתדר בדור הסמארטפונים? "אספר לך, בעבר דיברתי עם המנהל הגימנסיה כרמי, שהיה מנהל גימנסיה הרצליה לפני 25 שנה והוא סיפר לי סיפור נורא עצוב. בשנים האחרונות של צדק הוא כבר לא שלט על הכיתה, התלמידים של אז התקדמו קצת והוא נשאר בתקופת ייבוש הביצות וסלילת הכבישים. המנהל אמר לו שהתחילה שנה שחדשה ושהוא מציע לו לא להמשיך ללמד. הוא אמר: אין דבר כזה, אני לא מפסיק ללמד עד שאגיע לגיל פנסיה עוד שנה או שנתיים – עד הפנסיה אני מלמד. אז לא הייתה ברירה למנהל והוא התחיל ללמד. אבל התלמידים שיגעו אותו ומהר מאוד, באמצע השנה, הוא בא למנהל ואמר: בסדר, אני מסכים לצאת לפנסיה מוקדמת. עצוב מאוד".

עדיין זוכרים אותו או שהוא נשכח מהלב? "הרבה לא מדברים איתי, כי חושבים שאני כבר מת", צוחק פוצ'ו, "אבל אני סף הכול בן 89 וחצי".

"תעשי ערב רציני למישהו אחר, לא ביום ההולדת שלי, גיל 90 זה גיל שמח"

אתה עדיין כותב: "האוטוביוגרפיה חשובה לי, אולי מפני שאני רואה את המציאות בכל זאת בעין צוחקת, כמה שהיא עצובה וקשה אני רואה את הצד של חצי הכוס המלאה ואני כותב מנקודת המבט שלי. אם כי בביקורות שקיבלתי, בייחוד על הספר הראשון "בחיי" – הכרך הראשון – ששם אני כותב על הפלמ"ח ומלחמת השחרור ועל חברים שנהרגו, אז הביקורות אמרו שגם שאני כותב את התיאורים האיומים של המלחמה אני עדיין מוכרח להצחיק, ובביקורות אמרו בכעס: תהיה קצת רציני. הייתי במקרה בבית הפלמ"ח והם אמרו לי שהם רוצים לעשות לי השקה לספר כשאהיה בגיל 90 (נולדתי בתאריך 1.2.1930), והנציגה שם אמרה לי: זה ערב רציני כי היא דווקא אוהבת את הצדדים הרציניים שלי. אבל אני אומר: תעשי ערב רציני למישהו אחר, לא ביום ההולדת שלי. גיל 90 זה גיל שמח".

הזיכרונות שלך מהגימנסיה עדיין חיים אצלך: "כן, הכיתה שהייתה בגימנסיה הרצליה – אותה כיתה שהמורה צדק חינך – אנחנו באנו לפני 20 שנה לשם משלחת מהמחזור ואמרנו שהגימנסיה חייבת לנו חודשיים לימודים, כי במלחמת השחרור הקדימו לנו את בחינות הבגרות לפני המלחמה. ששת החבר'ה שנהרגו מהמחזור בטח קיללו את ההחלטה הזו. אז אריה ברנע שהיה המנהל לקח אותנו ברצינות שלמה ואמר: בואו לחודשיים – אני אתן לכם כיתה, בואו ללמוד. אמרנו לו: לא, לא חודשיים שלמים…עד שגמרנו את הגימנסיה…יום אחד בשנה אנחנו רוצים לבוא ללמוד. וככה לקחנו ילקוט עם ספרים וסנדוויץ', נתנו נשיקה לאמא כמו פעם, למרות שהיינו בני 70 פלוס".

"מאז אנחנו כל יום ב-15 במאי הולכים לגימנסיה ולומדים ומקבלים חדר. רצינו אחרי 15 שנה להפסיק עם זה, והיה על זה מרד, והייתה אסיפה וצעקו חמס. יש לנו במחזור המון פרופסורים ודוקטורים ומהנדסים אז כל אחד מלמד מהמקצוע שלו. יש לנו גם 4 חתני פרס ישראל. כשהתחלנו היינו 120, במפגש האחרון היינו רק 30. אבל לאט לאט המספר גדל כי באים עם הפיליפינים".

אז מה היעד הבא? "הפרוייקט הוא לגמור את האוטוביוגרפיה – שאז היה תהיה בת 7 כרכים, אותה אני מפרסם בעיתון הוירטואלי של אהוד בן עזר".

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו