בגמרא במסכת סוטה דף מ"ט מופיעה רשימת סימנים המבשרים את בוא הגאולה. הראשון שבהם הוא "חוצפה יסגי", בלשוננו: "החוצפה תרבה", דהינו בדור ההוא החוצפה תשבור שיאים.

יש עוד שנים עשר סימנים, שניתנים לזהוי והם ממש אקטואליה בהתגלמותה. עם הסתכלות נכוחה ניתן לראות דמיון מדהים בין המציאות העכשווית לסימני הגאולה שנאמרו ושנכתבו לפני כ-1500 שנה והמתממשים לעינינו. את הסימן הראשון של הגאולה – "החוצפה" אני מבקש לקשר לתופעה המתרחשת בימים אלו. לכן אני אעבור במעבר חד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כן, מגאולה לג'ורה הפוליטית.

המערכת הפוליטית לקראת הכנסת התשע עשרה מחזירה אותנו עשרות שנים אחורה בסטנדרטים ציבוריים ומוסריים. ההנהגה הלאומית על גווניה ורסיסיה עוברת ניתוח פלסטי מוסרי-ערכי על מנת להתיר לא רק להתפלל עם עבריינים ביום כיפור אלא להיות מונהגים על ידם.

המצאה ישראלית מקורית ייחודית, גישה חדשה המחזירה ומקדמת אל פסגת המערכת הפוליטית מנהיגי ציבור שסרחו בעבר ובהווה בתוקף או במשך תפקידם, וכל זה כמובן למען "הבטחת עתידנו ועתיד ילדינו ".

ודאי יקומו ויזעקו חסידי נבחרת העבריינים: הרי הם שילמו את חובם לחברה, כל אחד לפי מעלתו ופועלו הרלבנטי. על התשלום לפי פעלו אפשר להתווכח, אך נניח לזה. האם בכל תחום נפעל לפי אותה שיטה מתחשבת אנושית של תשלום החוב שנקבע וסגרנו עניין?

האם נמנה פדופיל ששילם את חובו לעבוד בתור מאבטח בגן ילדים? האם נמנה אדם שגנב או מעל בכספים לקופאי או בכלל לעבודה במסגרת מוסד פיננסי, גם אחרי ששילם את חובו? ודאי שלא, ואין צורך להרבות בדוגמאות. אדם שפשע, גם אחרי התשלום ששילם, יש לעבירה שעבר השלכות חברתיות ותעסוקתיות.

והנה הולכת ונרקמת תופעה פרדוקסלית בלתי נתפסת, שדווקא בנישה החשובה, הרגישה והקריטית בה נקבעות לפעמים החלטות הרות גורל, דווקא שם בהנהגה נפרצו הסכרים ודרכם זורם שטף של עבריינים בעלי קבלות המבקשים לחזור ולמלא את שורות קובעי ההחלטות הגורליות.

הפושעים חוזרים

מן הקל אל הכבד אציג את קבוצת החוד, פורצי הדרך, יוצרי התופעה. (יש עוד מועמדים פוטנציאליים): חיים רמון, צחי הנגבי, אריה דרעי הדורש לחזור לראשות ש"ס, שהרי צריך להחזיר עטרה ליושנה, והאחרון – הראשון מכל הבחינות הרלבנטיות לתופעה – ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

האיש הזה, שכל מסכת חייו הציבוריים הפוליטיים היא סיפור של ניצול המערכת הציבורית והפוליטית כדי לעשות לביתו, תרתי משמע, לוליין שמהלך זה שנים על חבל דק בגבול בין המותר והאסור עם ביקורים תכופים וכדאיים בשטח האסור, שגם הפעם בינתיים נחלץ בעור שיניו, אך צריך להזכיר שהסיפור לא נגמר. הוא נאשם בכיר בתיק הולילנד ועדיין לפנינו הערעור לעליון על זיכויו במחוזי.

לסיום העיסוק באולמרט יש להזכיר כי הסיבה האמיתית לאיבוד משרתו הבכירה כראש הממשלה היא אחריותו הישירה והתנהלותו שלו ושל ממשלתו לקראת ובמהלכה של מלחמת לבנון השנייה, מלחמה בה מדינת ישראל כשלה, מעמדה ההרתעתי נפגע אנושות, ו-121 חיילים ו-44 אזרחים איבדו את חייהם בה.

האישומים היו בחזקת זרז לפרישה בלתי נמנעת לאור דו"ח הביניים והדו"ח הסופי של הועדה הממלכתית בראשות השופט בדימוס וינוגרד, ועדה שאולמרט נאלץ למנות לאור הביקורת הציבורית הקשה. הסקרים שאחרי פרסום הד"וחות לימדו על ירידת התמיכה בו לחד ספרתית (עד 2 אחוז), וזה כראש ממשלה מכהן, תופעה שלא משאירה ברירה לראש ממשלה במדינה דמוקרטית אלא הליכה הביתה. עם כל האמפתיה, זה לא נורא.

במדינתנו הכול שפיט, מערכת המשפט היא האח הגדול, ונוצרה נורמה שהרף פלילי או לא פלילי הוא המדד הדומיננטי וכמעט הבלעדי לאיש ציבור ולמנהיג במדינת ישראל, ומדדים כמו מוסר, יושר, הגינות, מסירות, צניעות וכמובן יכולת הם משניים וזניחים כמדדים להנהגה בישראל היהודית והדמוקרטית. לבושתנו, גם הרף הזה – הראשון והאחרון – הרף הפלילי, גם הוא בערבון מוגבל.