איך לחנך את הילדים?

שתי גישת חינוכיות עולות לכותרות חדשות לבקרים- האחת, רואה בשורש המילה חינוך את המילה מחנה.

ההורים (וכלל המערכת החינוכית) צריכים להוות לנער מחנה, בו הוא מצוי. מחנה זה, כמו מחנה הקרב, משמש לנער הגנה ומקום מפלט מהעולם הפתוח והמאתגר.

גישת המחנה באה למנוע מהנער את המגע עם סביבתו הרחבה, ומצמצמת את עולמו רק לד' אמות המשפחה ובית הספר, אשר גם הם שמורים ומסוגרים מכל מבט מורכב על החיים. ההורים מגנים על ילדם מפני חברים שונים, מפני יהודים שונים, מפני נופים שונים, שמא ילמד ממעשיהם.

הגישה השניה רואה בשורש המילה חינוך את המילה חן. אליבא דשיטה זו, עיקר תפקידם של ההורים הוא לתת לילדם מבט של חן על העולם כולו, מבט פתוח ומכיל המבקש לראות הכל ולחוות הכל בהתמודדות פתוחה וללא גבולות. חן זה, בא להתיר את האסור לא פעם בשם החסד והפתיחות, ולאפשר חופש מחשבה ומעשה לילד כדי שיבחר את בחירותיו בעולם של חירות כבר בגיל צעיר.

גישה שלישית – הנשר

בפרשתנו, מתוארת גישה שלישית, והיא הגישה הבריאה של אמותינו ואבותינו הקדושים. התורה מתארת את יחסו של ד' אלינו בהיותנו כילדים רכים ביציאת מצרים- "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף".

ובאר רש"י- "יעיר קינו- נהגם ברחמים ובחמלה, כנשר הזה שרחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו, ויהא בהם כח לקבלו. על גוזליו ירחף- אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע".

לפנינו גישה הרואה בשורש המילה חינוך את המילה חנינה, רחמים. עיקר החינוך הוא בליווי הילד במידת הרחמים המאוזנת והמאזינה, כבפרשת 'האזינו'.

מידת הרחמים אינה חסד ואינה דין. היא אינה כנועה לפתיחות ללא גבול מחד, אך אינה דורשת מהנער להתרומם מיד לגבהים שאינם בהשגתו. מידת הרחמים היא בקצב הטבעי לנער ודומה לעולם הצומח.

אם נדייק בדבריו, נראה כי רש"י מדגיש שתי בחינות בחינוך הרחמים: הראשונה היא שאינו נכנס לקנו פתאום…שיהא בהם כח לקבלו. זהו המבוא לחינוך- ההבנה ההורית מהי מדרגת הילד כרגע ומה הוא יכול להכיל ומה לא. ומתוך כך לבקש ממנו להתעורר ולהתקדם באיזון נכון.

והמדרגה השנייה היא שאינו מכביד עצמו עליהם…נוגע ואינו נוגע. ההורים צריכים להתנהל בין שתי קצוות, מחד לאפשר לילד חירות ובחירה בעולם הרחב בלי שיכבידו עצמם עליו. הוא צריך להתנסות בעצמו ולחוש בן חורין. ומאידך, עליהם לחופף עליו ולהביט בו, לנהל את חיי הנער כך שלא יחרגו מגבולות הגזרה הלגיטימיים של היהדות והבריאות הנפשית. ניהול זה, הוא בבחינת נוגע ואינו נוגע, וזוהי עבודת החינוך הגדולה והקשה.

ניתן לומר שבבניית המסגרת הרחבה, אין פשרות. שם ההורים צריכים לייצב את הגבולות ולא לתת לילד לחרוג מהם. ההלכה והמסגרת הפורמאלית אינן ניתנות לדיון. אך בהתנהלות הנער בתוך הגבולות, יש לאפשר לו נסוי וטעייה, ותחושת התקדמות אישית ויצירתית תוך מפגש מבוקר עם העולם הסובב אותו.

דוקא במהלכים מאוזנים וטבעיים אלה בחינוך, נצמיח את הדור הבא כברכת דוד מלכנו – "אשר בנינו כנטיעים…אשרי העם שד' אלוקיו".