חמש הערות על האומץ להיות נורמלי והשיח מסביב האחדות בימין
[1] על חופש הביטוי והרב רפי פרץ
חופש הביטוי עומד כמובן גם לצד מבקריו של הרב פרץ ודבריו בנושא להט"ב. זה מובן מאליו. אדרבא. הוא שר, ובעל שררה ואיש צבור העומד בחזית. אין הוא קורבן. ההתקפלות שלו היא אך ורק באחריותו.
אולם, חלק מהתגובות לדבריו כללו אלמנטים של סתימת פיות, היינו שלילת הלגיטימציה של השקפת עולמו על פיה נטייה מינית הנה בת טפול, שהיא מנוגדת ליהדות ואולי גם לטבע האדם.
בשל חלק מההתנפלות על שר החינוך, יש למחות על הפגיעה בחופש הביטוי – בחופש הביטוי ולא פגיעה ברב פרץ. איש לא פגע בו (ככל שראיתי בתקשורת).
הרב פרץ לא השתלט על משרד החינוך, כי אם נבחר על ידי הציבור לכנסת ואז מונה לתפקידו על ידי ראש הממשלה, וכל מי שאינו מרוצה רשאי להסיק מסקנות בקלפי.
אולם, יש לשקול האם יש מקום למינוי של מתנגד חיסונים כשר הבריאות (גם אם אינו מתכוון לשנות את מדיניות החיסונים), או אדם המאמין כי הארץ שטוחה כשר המדע. (ומה לגבי הומואופט כשר הבריאות?!).
עד כמה אמורה קהילת אנשי המקצוע לקבל כל מינוי דמוקרטי.
[2] הרבנים המפגינים רק נגד להט"ב
התורה פוסקת עונש מוות לזכר השוכב עם זכר אחר "משכבי אשה". והיא גם פוסקת עונש מוות למחללי שבת ולשורה ארוכה של עבירות.
ההלכה גם אוסרת באיסור חמור מאד ריבית נשך. התלמוד מרחיב בנושא הנשך הרבה יותר מאשר בנוגע ל"משכב זכר". אני גם לא מכיר אף פוסק הקובע כי ריבית צרכנית (כאוברדרפאט) של משקי בית הנה דבר מותר על פי ההלכה.
"התר העסקה" הנוהג בעניין הלוואות ברבית הנו בעייתי מאד מבחינה הלכתית, והוא תקף אך ורק להשקעות עסקיות. אין כל התר להלוות ברבית (די גבוהה) למשפחה המתקשה לסגור את החודש.
אולם, למרות שרחובותינו מלאים וגדושים במודעות פרסומת להלוואות חוץ בנקאיות, לא זכינו לראות את הרבנים, כולל הרב טאו, יוצאים להפגין נגד הדבר הזה. רק נגד להט"ב.
זה מעיד על סולם הערכים של הרבנים הללו, לא בהכרח של ההלכה.
אדרבא – אני מאתגר את הרבנים לומר ברבים כי נטילת רבית של 10% לשנה ממשק בית (רבית של כרטיס אשראי צרכני) הינה דבר מותר על פי ההלכה, כי זו התנהלות "נורמלית" על פי היהדות, וכי אין היא מערערת את יסודות קיומנו כחברה.
זו דוגמא להטיה הקיימת בהלכה לטובת בעלי ההון ב"משטר התורה". אם אפשר לחיות יחד עם "מחללי שבת" ואם אפשר להיות מלווה ברבית ולעלות לתורה, מה המניעה לחיות בשלום עם הומוסקסואל החי עם בן זוג ולהעלותו לתורה גם כן?!
כשאני קורא בתנ"ך אני מוצא רבית נשך כאיום הגדול ביותר על התא המשפחתי. האיום הזה הביא גם לנס "תחית המתים" – הנס הקיצוני ביותר שניתן להעלות על הדעת.
בנט, שקד, פייגלין – הם תומכים בקול רם באינטרסים של בעלי ההון. והם גם ביחסים סימביוטיים מורכבים עם הרבנים השמרנים העוסקים בחלוקה בין גברים לנשים, יהודים וגויים וכו'. זו המשך הברית הרעיונית שהחזיקה את משטר הקהילות היהודי, שהיה מעין פלוטוקרטיה המצויה ביחסים של אוהב-שונא עם תיאוקרטיה.
[3] מבנה המשפחה "הנורמלי"
נעיין ברשימה הבאה:פולגמיה, נישואי שידוך, נישואי קטינות, ייבום, פילגשות, גירושין לרצון הגבר בלבד, עבדות, אדון המשיא את עבדיו ושפחותיו על פי שיקול דעתו.
בתנ"ך ובתלמוד אנו מוצאים את כל הפרקטיקות הללו כחלק "נורמלי" של החיים. זהו מבנה המשפחה ה"נורמלי", כולל של אבות האומה. "האומץ להיות נורמלי" הוא כנראה החזון של פולגמיה וכו' וכו'.
כל הפרקטיקות הללו נעלמו מן העולם. הנצרות העלימה אותם. ורק לאחר מכן הם הוצאו מן ההלכה בדרכים שונות. המודל של "אבא אמא וילדים" כ"משפחה נורמלית" הוא חוב שהאנושות, וההלכה עצמה חייבים לאתיקה והתאולוגיה הנוצרים. חלק מהשינויים היו מידיים, כאיסור על רבוי נשים, חלקם התגבשו באיטיות רבה, כפסיקה שעבדות הינה בלתי מוסרית.
הנצרות (בהשפעת הסטואה) קבעה גם כי יחסים חד מיניים הינם "בניגוד לטבע". הרעיון הזה חלחל לספרות הרבנית מאוחר מאד. כשהנצרות מדבר על חטא "נגד הטבע" כוונתה לומר היא שמדובר במעשה המנוגד לשכל האנושי הטבעי (מה שנקרא: מצווה שכלית), וכלל אין היא מדברת על ה"טבע" במובן של מה בעלי החיים עושים או מה שבטים פרימיטיביים (לכאורה) עושים.
[4] הצידוק לנישואים – פריה ורבייה או זוגיות
כל עוד המניע או הצידוק המרכזי לנישואין הוא פריה ורבייה, באמת קשה להבין את הזוגיות ההומוסקסואלית.
באה הנצרות וחידשה לעולם המונותאיסטי שלא כל אחד צריך להתחתן או לקיים יחסי מין. אחר כך (הרבה אחר כך, אבל אני מקצר) נקבע כי המטרה הראשונה של הנישואין הינה companionship, יחסי רעות קרובים. במקום השני והשלישי ניתן למצוא "יישוב הייצר" ופו"ר.
גם את המסרים הללו הפנימה ההלכה ואורח החיים היהודי. התלמוד אסר לשאת אשה "טרם שיראנה". רבנים החלו יותר ויותר להסתייג מגירושין לאחר עשר שנים של עקרות ועוד דוגמאות רבות הממחישות כיצד גם בחברה היהודית המסורתית, הערך החשוב ביותר של הזוגיות הינו רעות.
אכן, ר' עקיבא (כלומר הספור התלמודי עליו ועל אשתו) מבטא את האידאל של נישואין רומנטיים בהם שני בני הזוג בוחרים זה בזה בשל מעלותיהם, ומתוך צפיה שמסגרת הנישואין תביא כל אחד לשכלול סגולותיו כבן אדם.
בחזון שכזה, למין ולפו"ר תפקיד שולי למדי. באמת, ר' עקיבא התרחק מאשתו 24 שנה על מנת ללמוד תורה. זו לא הייתה הקרבה של יחסים אינטימיים לטובת מטרה נעלה, אלא הגשמה של מטרה נעלה באמצעות הבסיס האיתן של יחסים אינטימיים.
אכן, בני זוג שומרי הלכה חיים יחד באינטימיות רבה (אך ללא מגע אירוטי) במשך מחצית הזמן (בערך). השיח הניו-אייג'י מציג את ההלכה כערובה למין טוב, ולריבוי ילדים ולזוגיות מוצלחת. אבל בשום מקום בהלכה אין הבטחות כאלה. אדרבא, אם כבר, ההלכה צימצמה בכל מיני דרכים את הסיכויים לפרות ולרבות.
לא צריך להיות מומחה לפיזיולוגיה ולסטטיסטיקה על מנת להבין שהתוספת של "שבעה נקיים", מפחיתה את הסיכויים להרות. וזו רק דוגמא.
מכאן אנו מגיעים לתובנה הבאה – משצמצמה הנצרות (וההלכה בעקבותיה) את המרכזיות של פריה ורביה בזוגיות המשפחתית, ומשהואדר האידאל הרומנטי של זוגיות שהיא חברות אינטימית, אזי הכשירו הדתות הללו את המסקנה כי זוגיות חד מינית הינה אפשרית, ואין היא כלל "מנוגדת לטבע", כי אם אחת הדרכים בהם שני בני אדם יכולים למנף את הזוגיות לטובת הגשמה אישית מוסרית ורוחנית. אם הם מקיימים בכלל יחסי מין, איך הם עושים זאת, ומה יוצא מזה הופכות להיות שאלות שוליות. (וממילא גם גיל הנישואין, ומספר הילדים, ותכיפות הופעתם)
[5] האומץ לאמת מסקנות ערכיות נכונות
אם אנו רוצים לעסוק בשיח מתלהם של "מי אשם" ומי היה "יותר דכאני" כלפי קבוצות מיעוט אלה ואחרות, אזי ניתן להעביר ביקורת רבה על הדתות והשקפות העולם השונות.
אם רוצים אנו לענות על השאלה "מי תרם יותר למוסר האנושי", נוכל כיהודים להתמוגג מעצמנו בלי די. דברי כאן באו להאיר את צדדי ההמשכיות שבין התפתחות הערכים. ההתפתחות הזו הביאה ל"הצהרת זכויות האדם" ואמנות זכויות האדם, להן התחייבו כמעט כל אומות העולם, כולל מדינת ישראל. מאז ברית נח, לא היה בתולדות האנושות אירוע נרחב כזה של "קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם". (האם לומדים את הצהרת זכויות האדם במוסדות חמ"ד, נע"ם וכד'?).
האם זה "נורמלי" להניף דגל כנגד עקרונות יסוד של חזון מוסרי זה? מי מאתנו לא מוקיר את הערכים של "חופש המצפון" ו"חופש הביטוי"? הלוא הם נולדו באירופה הנוצרית כתגובה למלחמות הדת העקובות מדם של המאות שש עשרה ושבע עשרה.
אפילו המושג "ערכי משפחה" נולד אז, בהסכמי ווסטפליה, בכך שהעניקו – לראשונה בהיסטוריה האנושית – מעמד מיוחד לאבי המשפחה (ולא האם, כמובן) לקבוע את אורח החיים הדתי בתוך הבית מבלי שהמדינה זכאית להתערב.
האם האומץ להיות נורמלי הוא האומץ לאמץ מסקנות ערכיות נכונות, גם אם הן מנוגדות למסורת מבית אבא וגם אם מקורן הוא "זר"?
==
הכותב: פרופ' יחיאל מיכל בר אילן, רופא ופרופ' לאתיקה רפואית בבי"ס לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, מחבר הספר "אתיקה רפואית ביהדות" (מגנס תשע"ט)
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
