פרשת פנחס: בנות צלופחד – על הדין ועל היושר

צא ולמד מפרשת בנות צלפחד על כיבוד סמכויות בין רשויות, על פעולת הריבון לתיקון המצב באמצעות דבר חקיקה מקום שדבר קיומה של מציאות מסוימת נשמטה

פרשת פנחס: בנות צלופחד – על הדין ועל היושר
  (צילום: אביר סולטן/פלאש90)

ביסוד פרשת בנות צלפחד מונחת טענה כנגד מערכת שלטון החוק. המציאות החוקית קבעה שהארץ נחלקת לאנשים ולא לנשים, "לאלה תחלק הארץ בנחלה…איש לפי פקודיו יותן נחלתו" [במדבר כו,נג-נד]. באו בנות צלופחד ובפיהם טענה "למה יגרע שם אבינו…כי אין לו בן תנה לנו אחוזה" [במדבר כז,ד].

בנות צלפחד, שהיו חכמות, צדקניות ודרשניות [בבלי בבתא בתרא קיט,ב], מעלות טענה שמתיישבת עם הצדק והשכל הישר אך אינה מתיישבת עם החוק החרות. טענתן היתה מדוע חלקו של אביהם יקופח רק מהטעם שאין לו בנים.

משה יכול לדחות את דרישתן בנימוק כך הוא החוק, ודרכו של החוק כפי שמשמיענו הרמב"ם "שהתורה לא תביט לדבר הזר ולא תהיה כפי העניין המועט" [מורה נבוכים, ח"ג, לד], על היות החוק כוללני ומתייחס אל הרוב ולא על הפרט אנו מוצאים עוד קודם לכן אצל אריסטו בדיונו על סוגיית הישר והטוב "שכל חוק הוא כללי, ואילו ישנם עניינים שאי אפשר לדבר עליהם כדבעי במונחים כללים" [אריסטו אתיקה ניקומאכית, ה,י], רוצה לומר מלאכת החקיקה אינה מושלמת, וביעקרה היא מכוונת לטפל בכלל ולא במקרה הפרטי, ולכן גם "גם חוק בלתי מושלם – חוק הוא" [השופט זילברג בג"צ 2671/98].

הלכות מתוך מקרה פרטי

במקום זאת משה רבינו, מבין את טענתן של בנות צלופחד בוחר שלא להסתתר מאחורי עקרונות פורמאליים נוקשים וכלליות החוק והוא מעלה את עניינן לפני הריבון – האל "ויקרב משה את משפטן לפני ה", תשובתו של הריבון, "כן בנות צלופחד דוברות" [במדבר כז,ז] והתיקון נקבע הן במקרה הפרטי של בנות צלפחד אשר ירשו את אביהן, והן ביחס הכלל כאשר החוק מתוקן ונקבע "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" [במדבר כז,ח].

המקרה של שינוי המצב המשפטי בעקבות המקרה הפרטני אינו מיוחד לבנות צלופחד ובמקרא מצינו במספר עניינים הלכות ייחודיות שהרקע לחקיקתם היה אירוע פרטי. כך למשל פסח שני נקבע בקשתם של אותם טמאים למת שמחמת טומאתם לא יכלו להקריב את הפסח במועדו [במדבר ט, ו-יד], כך גם דינו של מקושש העצים בשבת בעטיו נקבע דינו של מחלל שבת [במדבר טו, לב-לו], ובעקבות פרשת המקלל בעטיו נקבעו ונתפרשו דיני חבלות ונזקים (ויקרא כד, י-כג). המכנה המשותף לכל המקרים האלו שהחוק החרות לא נתן פתרון ואימוץ של החוק כפי שהוא קיים היה בו כדי ליצור עוול או התעלמות ממצב שלמרות שאינו אסור במפורש לא ניתן היה לקבלו ללא התייחסות.

לתת לפרט את היושר והצדק

בכל המקרים הפתרון הוא של הריבון ולא של הרשות השופטת. כאשר האל הוא שקובע את התיקון ולא משה רבינו השופט. מכאן שחובתו של בית המשפט היא אכן להכריע על פי החוק החרות, כאשר את החוק קובע המחוקק, עשייתו השיפוטית של השופט צריכה להיעשות בתוך ד' אמותיו של החוק ושל השיטה, שכן "החוק קודם לשופט, ויש לו מציאות משלו [השופט זילברג בג"צ 143/62], ולכן התיקונים צריכים להיות של המחוקק. גם מקום "שגגה שיצאה מלפני המחוקק תיקונה בידי המחוקק. לא לנו לחוקק…בדרך החקיקה הקבועה בחוק שחקק, ככל שייראה לראוי ולנכון מלפניו. מלפניו ולא מלפנינו, שהרי הוא המחוקק ולא אנו [השופט אלון בג"צ 142/89].

אלא שבמציאות היום יומית לפיה המחוקק הוא לא האל, וכל תהליך חקיקה יכול וישתרע על פני תקופה ארוכה, תפקידו של בית המשפט אינו יכול למצות עצמו רק בהפניית הבעיה למחוקק, אלא עליו ליתן דעתו למצוקת הפרט ולסייע לו בהתאם ליסודות ולעקרונות של צדק ויושר. שכן "בית-משפט אין הוא כמכונה שנועדה למיצוי מיץ-גזר מגזר, מכונה שבצדה האחד יידחק הגזר ובצדה האחר ייזול מיץ-גזר. בית-משפט היה כרקמה חיה ונושמת, רקמה רוויה במיצים – ביניהם מיצים של צדק ושל יושר, של תום-לב ושל שכל ישר – ובהזיננו אותה בנתונים הבאים מן-החוץ, מעכלת ומעבדת הרקמה, על-ידי המיצים שבה, אותם נתונים הבאים אליה מן החוץ, ולאחר אותו עיכול ועיבוד מייצרת היא את המוצר שהיא מייצרת." [השופט חשין ע"א 184/97].

צא ולמד מפרשת בנות צלפחד על כיבוד סמכויות בין רשויות, על פעולת הריבון לתיקון המצב באמצעות דבר חקיקה מקום שדבר קיומה של מציאות מסוימת נשמטה שעה שהוא ישב על הכנת החוק, יחד עם זאת ועד לתיקון החוק צריך בית המשפט להישאר ער למציאות המשתנה, גמיש מספיק כדי להביא להכרעה צודקת בנסיבות המקרה הקונקרטי וליתן דעתו למציאות המשתנה והחלטה על הפרט כאשר פנייתו מתיישבת עם עקרונות הצדק.

==

אלישי בן-יצחק, עו"ד בעלים של משרד לעריכת דין ומרצה במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
5 תגובות - 5 דיונים מיין לפי
1
בנות צלופחד הסיפור שלא סופר
משה אהרון עו"ד | 19-07-2019 9:43
בנות צלופחד - מסירות אין קץ לאב 18/07/2019 14:07:57 בסד. וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו--מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה--פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. ג אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי יְהוָה. {פ} ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ז כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת--נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן. בנות צלופחד היו פאר הנשים שבבני ישראל שבמדבר - ולא רק . שהכתוב בכדי לבטא ולהדגיש עניין זה הסמיכן בשרשרת הדורות - עד יוסף. ואם לא די בכך רמז בהמשך הכתוב לסיבה : ואלה שמות בנותיו . השמות שבנו אותו בחוליו שבשמן רמוז אותו הבניין שבנו בעבור אביהן . אם כן מהו הסיפור העומד מאחורי אלה הדברים. ראשית נתייחס למדרש המוצע . יש משהו קסום בחיבור שעושה המחברת בין בנות צלופחד למרים . החיבור כמעט מתבקש בגלל נחרצותן ואופיין המשותף אלא שכפי שפתחנו אנו סבורים שעיקר הסיפור סביבן הוא דווקא המישור הפנים משפחתי . אביהן כפי הגלום בשמו היה הלום רדוף טראומה. היה כשמו רדוף סיוטים של צל ופחד. [ אגב,מציע לכנות כל ההלומים או טראומה בכלל בשם צלופחד ]. אולי בגלל חטא אישי כבד שעשה [כנראה הרג נפש ברשלנות - אולי אשתו] וכך בנותיו כולן כאחת במקום לילך לגורלן ולבנות כל אחת את ביתה שלה נרתמו כולן לטפל באביהן . כל אחת כגלום בשמה טיפלה בו בתחום משלים נוסף של מחלתו:: מחלה - למדה את מחלתו בניסיון לתן לו תרופה. נועה - נעה תמיד סביבו לשרתו. חוגלה - הייתה מקרקרת סביבו כליצנית של חג לשמחו . מלכה - הייתה ממליכה אותו בדברים על מומו כמלך משפחתי ולבסוף אם עדיין היה נפול או שפוף או מתלונן . הייתה תרצה מתיישבת עימו מרצה ומתרצת אותו בדברים של נועם , פיוס והגיון. לפיכך טענתן לאחוזה לשמר שמו של אביהן כל כך מתבקשת ומובנת . לפיכך גם הקבה בתשובתו : נתון תתן להן מרמז : הן נתנו ואיך אפשר שלא לתת להן
2
הניתוח האחר או המשלים
משה אהרון עו"ד | 19-07-2019 10:17
משה אהרון <hoomoshev@gmail.com‏> 10:17 ‎(לפני 0 דקות)‎ אני בסד. לפעמים לרועה ולמנהיג הרוחני או לבית הדין יש כן את החיוב לשרש כל עוול מובהק בכח הפרשנות המשפטית לא בכדי משה רעיא מהימנא טבע בספר הסיכום ספר משנה תורה את ערך העל המטריתי של : הטוב והישר . עוול הזועק לעיניים וללב מחייב החלצות ופעלתנות גם ובעיקר של הדרג המשפטי.. קראתי את הממר וקשה שלא להסכים עם כלליות הדברים. אך נראה לי כי דרכו של המקרא במקרה זה עמוקה הרבה יותר. הוא המקרא הבליע בתוך מילותיו המשמעותיות של הנרטיב מילות מפתח שמבהירים יותר את התמונה .למשה הייתה סמכות לכתחילה להגיע בעניין בנות צלופחד לאותה התוצאה שהורה לבסוף ה'. יותר מזה משה אכן הגיע לאותה מסקנה והמילה ויקרב מורה כי היה בידיו תוצאה שהזיז אותה גם למגרשו של ה' לקבל אישור וכל כך משום שהיה הדבר נפיץ והיו בעם שהיו מאשימים אותו ששוב מליבו יצר חוק חדש . המילה ויקרב זועקת למשמעות נוספת מהותית ניותר . והנה גם מתשובת ה' יש לכאורה חיזוק לדברים . הביטוי כן משמע שהקבה מתייחס לשאלה האם נכון שהם צודקות . יותר מזה יש בתשובת ה' גם משום עקיצה למשה כשאמר כן דוברות בנות צלופחד. משל התעלם הקבה מכל הערותיו הנוספות של משה כמרמז שברור גם בלוא עומק ופילפול משפטי שהן דוברות אמת .....
3
מרתק השילוב שבין הפרשה לאקטואליה
דן | 21-07-2019 0:12
מרתק לרקרוא את המאמרים של הכותב, מפתיע כל פעם מחדש
4
תענוג
עליזה | 21-07-2019 11:45
פרשנות אקטואלית - אהבתי
5
מעניין, בהיר ומרתק
תהילה | 26-07-2019 11:55
תודה רבה.