היעדר טבילה לא פוגע בתוקף ההלכתי של הקידושין/ תגובה

לפני כשבוע פורסמה רשימת הרבנים והרבניות במעגל המחתנים של 'חופות', והדבר גרר בין היתר ביקורת על כך שבניגוד למצוי ברבנות הראשית, אצלנו – לא מתנים את עריכת החופה בהצגת אישור על הדרכת כלות וטבילה במקווה. לכל אותם מבקרים, אני רוצה לתת שיעור קצר על היסטוריית ההקצנה של הרבנות הראשית לישראל.

ביולי 1949, הזוג שרה כרמלי ואברהם לוי מקבוצת חצרים בדרום ביקשו להתחתן. את הרישום לנישואין הם הסדירו ברבנות, ולעריכת החופה שלהם מונה הרב טיווינצקי מבאר שבע. ביום החופה, הפתיע הרב את הזוג, ודרש לקבל מהכלה אישור על טבילה במקווה – כתנאי לסידור הקידושין ועריכת הטקס. אחרי ויכוח קשה, וכדי שלא ייאלצו לדחות את החתונה, הצדדים התפשרו: שרה נסעה לטבול בים וחזרה בזמן לחופה בקיבוץ.

חמישה חודשים אח"כ, בדצמבר 1949, גם הזוג מרים אליש ואריה חיימסון מחצרים ביקשו להתחתן – ושוב נקבע מטעם הרבנות שהרב טיווינצקי הוא שיערוך את החופה. הרב הודיע שהפעם לא תהיה כל פשרה, התנה מפורשות את עריכת החופה בקבלת אישור על טבילה במקווה, ואף הגדיל ודרש ערבון של 5 ל"י כדי לוודא שכך ייעשה. חברי הקיבוץ שקלו את העניין, ולבסוף החליטו להיכנע זמנית לדרישת הרב – וזאת מכיוון שלא היה להם תקציב לשלוח עד לתל-אביב כל זוג שרוצה להתחתן.

שרה כרמלי ומרים אליש אולי הפסידו את הקרב, אבל הן ממש לא התכוונו לוותר על המלחמה. עד כמה דרישת הרב הייתה מפתיעה ולא מתקבלת על הדעת מבחינתן? מספיק בכדי שהקיבוץ יפנה לחברי כנסת, יערב בסיפור ישירות את ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ויניע מהלך של חלופת מכתבים בין משרד ראש הממשלה, משרד הדתות והרבנות הראשית.

אולי תתפלאו לגלות, אבל ההתכתבות הארוכה לא סבבה סביב השאלה האם הדרישה לקבל אישור טבילה הינה לגיטימית או לא, אלא: באיזו זכות מלכתחילה דרש זאת הרב טיווינצקי – והאם ישנם רבנים נוספים הדורשים זאת על דעת עצמם. החקירה הגיעה לסיומה בדצמבר 1951, כאשר הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל הבהיר לכל המעורבים כי מעולם לא ניתנה ע"י הרבנות הראשית הוראה לדרוש אישורי טבילה לפני מתן חופה וקידושין, וכי הוא מבקש את שמות כל הרבנים שדרשו מכלות אישורים כאלו – בכדי שאפשר יהיה להעמידם על מקומם.

אם נקפוץ 70 שנה קדימה, הרי שכיום הדרישה לקבל אישור טבילה כתנאי לעריכת חופה – היא כבר הנחיה מפורשת של הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת. ככל הידוע לי, ההלכה בנושא לא השתנתה מאז שנות ה-40. אז למה בכל זאת הגענו למצב הזה?

1. לציבור נמאס להילחם.
2. הנציגים בממשלה הפסיקו להתעקש.
3. לא היה מי שיעצור ניסיונות כפייה.

הגם שהיעדר טבילה לא פוגע בתוקף ההלכתי של הקידושין, אין שום מחלוקת על כך שלפי הפסיקה – כלה צריכה לטבול טרם חופתה. אבל פעם, וזה לא היה לפני כל כך הרבה שנים, גם היה ברור לציבור ולמקבלי ההחלטות ברבנות – שכפייה דתית היא דבר פסול. הרב הראשי לישראל, שאין לפקפק באדיקותו ומחויבותו להלכה, הבין שלמרות הציווי ההלכתי לטבול, מדובר על עניין פרטי של הכלה – ובהתאם הוא צריך להיות נתון להחלטתה.

לצערי, התהליך הזה לא מאפיין רק את נושא כפיית הטבילה במקווה, וביותר מדי תחומים אימצה הרבנות הראשית מדיניות בדלנית וקיצונית: בכשרות, בגיור, בבירורי יהדות ועוד. התורה היא מתנה גדולה שעם ישראל קיבל בסיני, ויש לשמור עליה, אבל מי שחושבים שיש כיום טעם בכפייה של אפילו אחת מתרי"ג מצוות – טועים טעות חמורה. בעיניי, כשם שאסור למדינה לחייב רב לערוך חופה לזוג בו ברור שהכלה לא טבלה, כך גם אין למנוע מכלות את האפשרות להתחתן במדינתן רק מפני שאינן מעוניינות לטבול. בין היסודות הדתיים החשובים ביותר שהיהדות הביאה לעולם, נמצאת אפשרות הבחירה. מי שמונע אותה מהציבור הישראלי, לא רק שאינו מקרב אותו אל היהדות – אלא מרחיקו ממנה.

מהניסיון שלי, דווקא כאשר הזוגות יכולים לבחור – צפה ועולה הנטייה לדבוק במסורת. זה נכון לגבי המסגרת הכללית של נישואין כהלכה, וזה נכון גם לגבי הדרכות כלה וטבילה במקווה לפני החופה. בפרספקטיבה על עשרות שנות מונופול על שירותי הדת, אין לי כל ספק שהקשר בין חוק והלכה הרסני לכל הצדדים. הוא פוגע בציבור, פוגע בחוק, ולא פחות חמור מכך – פוגע ביהדות. את האופי היהודי של ישראל, אסור לנו לבסס על כפייה.

=======

הרב אהרון ליבוביץ' הוא רב קהילה בירושלים ומייסד ארגון 'השגחה פרטית', המפעיל את מיזם 'חופות'