לפני שנים רבות עלה חיים מברית המועצות. כשחבר ילדות ישן הזמין אותו לברית של נכדו, הוא הגיע בשמחה. בסיום הברית ניגש לחיים יהודי שלא הכיר. "שלום לך, שמי אריה", הציג את עצמו היהודי, "הכפייה הדתית מאוד מסוכנת. הרבנים הקיצונים רוצים להשתלט על המדינה ולהכריח את החילונים לעשות כל מיני דברים פרימיטיביים".

חיים לא הבין מהיכן המתקפה הזאת נופלת עליו. "אני מבין בהחלט את השקפתך, אבל איך אני קשור לזה?", שאל אחרי כמה שניות של מבוכה. "אתה נראה אדם נחמד, וכבר הרבה זמן שאני רוצה לדעת איך להתפלל, כמו סבא שלי. אתה מכיר אולי רב שיכול ללמד אותי להתפלל? בשבילי היהדות היא פנינה לבנה וצחורה, שלצערי אני עדיין לא מכיר".

הסיפור האמיתי על אריה וחיים מלמד יותר מאלף מחקרים על המצב המורכב שבו נמצאת החברה הישראלית. התקרבות גדולה ליהדות ולמסורת אבות מצד אחד. פחד ורתיעה מ'הדתה' מהצד השני.

הפחד והרתיעה נגרמים גם בגלל גורמים עוינים שחוששים מאוד מההתקרבות של החברה הישראלית ליהדות ולמסורת אבות (כמו 'הפורום החילוני', עיתון 'הארץ' על שלל כותביו ואנשי תקשורת כמו ליאור שליין), וגם בשל התבטאויות לא מוצלחות של חלק ממנהיגנו, שבשביל אדם חילוני ממוצע שלא מספיק מתעמק בהן, נשמעות כניסיון לכפיה דתית.

ביחס לאותם גורמים שמסיתים נגדנו אין הרבה מה לעשות, אבל את ההצהרות הלא מוצלחות של חלק ממנהיגנו צריך להמעיט ככל שניתן. אפשר להתבטא בצורה נחרצת בענייני השעה, גם בלי להפחיד את הציבור החילוני.