באיחור אופנתי של שלושה שבועות מצאת הסרט, מצאתי זמן ללכת ל"רוקטמן". לא נחשפתי לביקורות, לא שמעתי שמועות ואני ממש אוהב את כל העבודה של אלטון ג'ון.
אז קראתי לאחותי ובעלה ושמנו פעמינו לעבר הקולנוע.
מסתבר שנקלענו להזייה פסיכו-תרפויטית של אלטון. טארון אגרטון, הזכור לטובה מ"קינגסמן" נותן הופעה די מרשימה לתסריט בכייני, מבולגן, לא ברור ועם פיקים די קטנים של הבלחות קולנועיות מדהימות.
רוקטמן
ציון כללי
מדד
הצניעות
למה תכה
רעך
מי ומי
צופים
כל הסרט סובב סביב קבוצת גמילה שבה נמצא אלטון ומובילה את הנרטיב בין המערכות השונות. זהו סיפורו של ילד דחוי מאב, בעל כישרון מרהיב בפסנתר ושירה, שלובש מסיכות, תרתי משמע, כדי להקל על הכאב של חוסר אהבה מכל הסובבים אותו, כמעט.
כמו רוב הסרטים שמונעים על ידי בעיות-אב, גם כאן, אלטון מנסה להחדיר כמה שיותר תוכן ריק לחייו בכדי לכסות על הבור הרגשי שאליו הוא נופל ומפיל את עצמו שוב ושוב.
אחד היוצרים החשובים ביותר של המאה העשרים מנסה לקחת אותנו לחיי הזוהר והנפילה הגדולה, ומנסה גם כן לא ליפול לקלישאות. אבל לא מצליח.
האהבה הנכזבת, האושר האבוד. בעיקר עצוב ומכמיר.
(צילום: באדיבות Paramount Pictures)
רוב הקאסט, בהחלט מנסה לתת את המיטב שלו לתסריט הלא ברור שמחדיר קצת מיוזקל, קצת דרמה, שירים בעיבוד נוראי ליצירות המופת.
אי אפשר שלא לנסות ולהשוות את הסרט ל"רפסודיה בוהמית", על פרדי מרקורי, היוצר הענק שגם עבר את המסלול של אנונימיות, החלפת שם, יציאה מהארון ונפילה חזקה.
"רפסודיה בוהמית" היה גרסת "דיסני" לפרדי מרקורי. לא היה שם אלימות, סמים ויחסים מוחצנים. הם ניסו לעדן את החיים הפרועים שהיו לפרדי. בניגוד גמור ל"רוקטמן", שמציג את אלטון ג'ון באור די קרוב להשתוללות הפרועה שעבר בחייו בכל הנוגע לרוקר בשנות השישים-שמונים.
(צילום: באדיבות Paramount Pictures)
הסרט מתיש עם שעתיים שלמות של בכיינות אלטונית על אבא, על עצמו, על המסיכות ועל כל דבר שזז. אבל בסוף, הכל טוב כי הוא חי ובנס עבר את שנות השמונים-תשעים ומגיפת מחלות המין של הקהילה הפרועה שחיה אז.
סצנה מדהימה שתיחקק אצלי לעד, היא הסצנה במועדון ה"טרובדור", שבה אלטון גורם לקהל לרחף. מופת קולנועי, וחבל שזה היה רק לשלושים שניות מתוך 120 דקות.
#סולם_רייכרט
הטוב: הדיוק האמנותי בסט, בתלבושות ובכל האווירה.
הרע: הרגתם לי את הכיף לשיר את אלטון.
המכוער: בכיינות.
