בשבוע שעבר פרסמתי מאמר בסרוגים על הדברים הטובים שיכולים לצאת ממדינת הלכה. קיבלתי מספר תגובות ועליהן אני מגיב.

1. להלן כמה מהשקרים הכי מפורסמים בעולם על ההלכה היהודית: הורגים חד-מיניים, נותנים עונשי מוות ומלקות, שוחטים ילדים נוצריים לאפות בדמם מצות לפסח, סוקלים יהודים שאינם שומרי שבת וגונבים את כספם, אונסים נשים במלחמה, קונים עבדים ושפחות, משפילים נשים.

אבל אלה עלילות ישנות, כאורך שנות גלותנו, ומה התחדש? שפעם הן נאמרו ע"י גויים, או יהודים שהתנצרו, והיום הן עלילות של רבים מתוכנו ביחס ליהדותם שלהם! האם עד כדי כך אתה בטוח שהמסורת שלך גרועה? עד כדי כך אתה חושד בסבא שלך, באבותיו ורבותיו שהיו טיפשים ורעים? פעם אמר לי פרופ' שלום רוזנברג (האוני' העברית) בערך כך: 'מי שלא רוצה לחשוב שחז"ל, או הרמב"ם ודומיו, היו חכמי מופת וגאונים, לפחות שלא יחשוב שהם היו טיפשים ממנו. מהיכן הגאווה לחשוב שאני חכם יותר מכל כותבי ההלכה, ושהדור שלנו חכם ומוסרי מכל הדורות שהיו לפניו?'

2. אז מה כן כתוב בתורה? הרי יש כל מיני פסוקים שנראה מהם ש…! אם זה באמת מעניין אותך, ואתה רוצה להבינם, לך לבית המדרש ותלמד, ברצינות. הצדוקים והקראים לא הגיעו רחוק, וכך כל מי שחשב שיש קיום לתורה שבכתב בלי תורה שבעל פה, בלי ללמוד, בלי להתבונן באורחות חייהם של חכמי ישראל ודמויות המופת של פסוקי ההלכה, של מוסרי המסורת שבע"פ מדור לדור. למה נראה לך שיושבים חכמי ישראל במשך עשרות שנים בבית המדרש, מקיפים חלק מהתורה הענקית, ואתה תפתח ספר, תקרא בשטחיות של קריאת עיתון, וכבר תהיה מבין בתחום?

3.סגנון הדיון הזה לא חדש. היה גם בזמן חז"ל אחד שרצה ללמוד את כל זה בזמן שהוא עומד על רגל אחת. ואפילו לזה הוא מצא סבלנות אצל הלל הנשיא, שאמר לו את הכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", ודרש ממנו ללכת ללמוד את השאר, את הפירוט. כלומר: מהי יהדות? אהבה.

4.כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא ראיתי אצל גדולי ההלכה שנאה לזולת, לשונה, לא ראיתי מידות רעות של סדיזם או שחיתות. מעולם לא פגשתי עבד או שפחה בביתם, ואם ראיתי שם אישה עובדת– הרי שכיבדו אותה בכבוד רב ובזכויות של גבירה. מעולם לא ראיתי ניסיון של מישהו מהם לכפות את אורח חייו על אחרים, אלא רק קבלה, אהבה, איכפתיות לכל.

5.מאמרי איננו שיר הלל לציבור הדתי, יש לכל ציבור הרבה מה ללמוד מהאחרים. כתבו שהמאמר הזה הוא אוטופיה. אוטופיה? הרי זוהי מציאות מדויקת אחת לאחת שראיתי אצל רבותי. זו אמנם לא המציאות השלטת כאן, אבל הרי אנחנו מדברים על מה היה קורה אילו הם כן היו המנהיגים בחיי היום יום, אנחנו מדברים על הפחדים של חלק מאיתנו מאותן דמויות מופת..

6.אספר על אחת הדמויות ה"מפחידות" הללו: שמו היה הרב דוב אליעזרוב. הוא היה הרב של שכונת קטמון, וכל מי שמעל גיל 35 והיה גר בקטמון – יש סיכוי טוב שהכיר אותו. על גדלותו בתורה אינני צריך לכתוב, פוסק עצום, בעל ידע נרחב וכוח של היתר.

אבל על דמותו אני רוצה לכתוב משהו: איש מתוק מדבש, תמיד מחייך, רואה בך רק את הטוב ולא חשוב מי אתה. איש שכולו נתינה, ביתו היה פתוח לכל. בשנותיו הצעירות כאברך היה נוסע בכל יום שישי למחנה המעצר הבריטי בלטרון, שם היו עצורים אנשי המחתרות ועוד, והוא היה מבלה איתם את השבת. עוזב את משפחתו שבת אחרי שבת במשך 5 שנים (!) ומגיע לחזק את לוחמי המחתרות, ע"פ בקשת הרב הראשי הרצוג.

הוא היה קרוב לחסידי חב"ד, וראש כולל בישיבת ההסדר "כרם ביבנה", וקרוב לציבור ה'חילוני' שבשכונה, וקרוב לכל אדם.

רק סיפור אחד מייצג: פעם בשבתו כדיין בדיני ממונות, אחרי שפסק לטובת צד אחד, התחיל המפסיד לחרף ולגדף אותו בכל מיני קללות. והוא – שותק. לא מצליח לגייס מתוכו מילה אחת של בקורת! שואל אותו אחד ממקורביו: הרי הגמרא אומרת שתלמיד חכם צריך מידה קטנטנה של גאווה, "שמינית שבשמינית" של דרישה שלא יזלזלו בו, הרי הוא מייצג את כבוד התורה. השיב לו הרב: בילדותי למדתי בבי"ס שלמדו בו בעיקר מקצועות קודש, ולא למדו הרבה מתמטיקה, כך שאינני יודע לחשב בדיוק כמה היא "שמינית שבשמינית" (1/64?) שבגאווה. איך אדע שלא אעבור את הגבול? עדיף לא להסתבך בזה…

איש כזה מפחיד אתכם??  להמשיך לספר על גדולי תורה החיים עימנו, מכל המגזרים והסוגים? לזה צריך מסגרת של מאות כרכים…בעצם – לכו בעצמכם, תפגשו עם התורה שבעל פה כפשוטה, זו שבתהליך העזיבה והבריחה זרקנו, יחד עם המשנה והגמרא והמדרש וכו'. הכירו את יהדותכם!