"הייתי בטוח שירושלים כולה זהב. הכבישים, הרחובות, הבתים הכל עשוי מזהב". כך אמר לי פעם אחד מתלמידיי שעלה מאתיופיה לארץ ישראל. "אך מה שניחם אותי זאת המחשבה שהזהב של ירושלים נמצאת בלבבות של העם היהודי".
הכמיהה לירושלים – אירוסלם, הייתה הכוח המניע ליהודי אתיופיה לעלייתם לארץ ישראל. הם עזבו את ביתם וארץ מוצאם, בשביל לעלות לארץ הקודש ולהגיע לירושלים. מקובל בפי העדה לומר שחלקם אף חשבו שיראו את בית המקדש בתפארתו.
בדבריו של רבי יהודה הלוי אנו מוצאים התייחסות לחלומם של בני העדה על ירושלים: "גולים במערב בכוש ומצרים, מגמת פניהם ירושלים, אל אביהם אשר בשמים, לעמוד לשרתו ולברך בשמו".
דוגמא נוספת לכמיהה לירושלים היא שאף במשחקי הילדים, אירוע משפחתי או בתפילות השגורות בפיהם, הביאו יהודי אתיופיה לידי ביטוי את זכרון ירושלים. כשהתפללו – התפללו לכיוון ירושלים, כששחטו – שחטו לכיוון ירושלים. המנהיגים חזרו ואמרו שרק מי שילך בדרך ה', ישמור על התורה, ויקיים את המצוות, יזכה להגיע לארץ ישראל ולהקריב קורבנות בבית המקדש.
גם יהודי שחי בכפר באתיופיה ובנה את ביתו לא הציב לו יסודות איתנים, ואף לא הניח עליו גג רעפים טובים. בתשובתו לסובביו מדוע נהג כך, היה עונה: "לשנה הבאה אהיה בירושלים, לכן איני בונה בית עם יסודות טובים".
בשנים תש"מ-תשד"מ (1980–1984) החלה יציאה המונית של יהודי אתיופיה מן הכפרים באזור גונדר לעבר סודאן. רבים מיהודי אתיופיה שחלמו כל השנים לעלות לישראל, הצליחו לברוח מאתיופיה לגבול אתיופיה וסודן ושם המתינו במחנות זמניים לעלייה לישראל.
העלייה דרך סודאן התאפשרה בשל הסכם שבשתיקה, שפרטיו היו ידועים רק לבכירים מעטים בסודן. אך בעת שהתגלה הדבר, הורע מצבם של היהודים ורבים נהרגו ונטבחו על עצם היותם יהודים. כארבעת אלפים יהודים מתוך אחד עשר אלף מצאו את מותם בסודאן בעת שהיו בדרכם לארץ ישראל, רבים מיהודים אלו השקטים והצנועים אינם מספרים את סיפורם המר.
דבר זה מזכיר לי מאוד את יהודי אירופה שעלו לארץ ישראל מהשואה האיומה, ולא סיפרו את סיפורם, אולי כי חששו שבסיפורם יוסיפו צער לדורות הבאים. סבתי ע"ה לא סיפרה את סיפורה כיצד ואיך עלתה לארץ ישראל וניצלה מצפורני הנאצים ימ"ש ורק בשנותיה האחרונות הסכימה לספר לנו הנכדים, את סיפור העליה לארץ.
ניתן לומר כי ההסכמה לספר את תלאות השואה השתנה לאחר כמה שנים, עת הבינו כולם שסיפורים אלו צריכים להיות נוכחים בחיי היום יום, למען נלמד מהי גבורה ומהי אמונה, בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים'. עלינו, כלל העדות בעם ישראל ובפרט העולים מאתיופיה לבקש מאותם אלו שעלו לארץ ישראל לספר את סיפור הדרך על מנת שאנו נוכל ללמד את הדורות הבאים.
הכמיהה לירושלים הצליחה להביא את יהודי אתיופיה לארץ ישראל וסייעה להם לעבור את הדרך הקשה ולהגיע לארץ הקודש ולירושלים. אך טבעי הוא שיום הזכרון לנספי סודן מתרחש ביום חגה של ירושלים. כיום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה הנסמך ליום העצמאות.
=======
הכותב הוא הרב אבי שיש קרית משה, רחובות. איגוד רבני קהילות
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
