שאלת גיוס החרדים: לא להתבונן מהצ"ד

שאלת גיוס החרדים והפולמוס סביבה, משפיעה במישרין על הציונות הדתית ודורשת ממנה לברר את מקומה ביחס לסוגיה.

כותבים שונים קוראים להנהגת הציונות הדתית להתעורר ולקחת חלק פעיל ואף להוביל את הדרישה מהחרדים לתת כתף בנטל השירות הצבאי והאזרחי. לצידם יש המיואשים מהסיכוי שהדתיים הלאומים, ה"הולכים ומתחרדים" לדעתם, אכן ישמיעו קול צלול וברור בעניין.

מנגד יש קולות, הקוראים לשתף פעולה דוקא עם החרדים ולהדגיש את ערך לימוד התורה כחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הציונית דתית המשלבת ומחברת את התורה עם החיים.

התלבטות דומה היתה באשר למחאה החברתית בקיץ שעבר, עוד קודם שזוהתה כפוליטית. גם אז היו קריאות סותרות. מחד, היו שטענו שיש לחבור למחאה ואף להוביל אותה ומאידך, היו שקראו להדיר רגליים ממנה ומרעיונותיה.

מאחורי ההתחבטויות הללו, עומדת שאלה כוללנית יותר המעסיקה את הציבור הדתי לאומי ובמידה מסוימת אף מפלגת אותו לזרמים שונים ולתתי קבוצות. מזה כמה שנים, מתלבט המגזר בשאלת מקומו בחברה הישראלית ובשותפות ההיסטורית עם המפעל הציוני ועם מדינת ישראל.

נאבקים על ההנהגה

אמנם אין זו התחבטות חדשה. עוד בימיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עלתה בעוז שאלת היחס והקרבה אל מחוללי הציונות, החלוצים החילונים.

הרב קוק סבר שיש לשתף פעולה עם מעשים שתוצאתם היא טובת עם ישראל, גם אם הם מובלים על ידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות אשר לא רואים עין בעין עם שומרי המצוות, את חזון המדינה היהודית העתידית. לעומת עמדתו של הרב קוק היו רבנים שנלחמו בעוז נגד הציונים החילונים ולא היו מוכנים להתחבר אליהם כלל.

גישתו של הרב קוק הנחתה את הציונות הדתית מאז ועד לשנים האחרונות. מתוך הכרת מקומה כמיעוט בחברה הישראלית הכללית, הטתה הציונות הדתית כתף ושיתפה פעולה עם הרוב במדינה ועם נציגיו בכנסת ובממשלה, גם במחיר של ויתור ופשרה.

אך בשנים האחרונות, רוח אחרת החלה מפעמת בחלקים מהמגזר, בעיקר אולי, אצל צעירי הצאן. הם הביטו ימינה ושמאלה וראו כיצד חובשי הכיפות הסרוגות תופסים עמדות משמעותיות בצבא, בתקשורת, בעולם המשפט ובמקומות נוספים. מכאן קצרה הדרך למסקנה שבמקום להיות שותפים, אפשר וצריך להוביל.

להבנתי, מכאן נובעת הגישה שיש לסרב פקודה בפינוי ישובים. מכאן הגישה הלוחמנית נגד מערכת המשפט ושלטון החוק. מכאן אי ההסכמה לקחת חלק במחאה חברתית המובלת על ידי אנשי שמאל חברתי ופוליטי. מכאן גם חוסר הרצון להיות שותף למאבק למען שוויון בנטל שמנהיגיו רואים עצמם כפראיירים ולא כמי שעושים מצוה גדולה וחשובה.

יש ואותה גישה המבקשת להיאבק על ההנהגה, מובילה לראות בציבור החרדי, מיעוט נוסף, שיכול להיות שותף לדרך במאבק על ההגמוניה מול הציבור החילוני.

אין ספק שלציבור הדתי לאומי יש מקום ברור בהנהגת המדינה וכבר כעת הוא תופס עמדות מפתח. דווקא נושא גיוס החרדים משמש דוגמא לכך, בוועדת קש"ב כיהנו חמשה נציגים מהמגזר (אורבך, רותם, אלקין, שטרן, זילברשץ) וניהל אותה חובש כיפה סרוגה.

על הציונות הדתית מוטלת החובה להמשיך ולהיות חלק משמעותי ממרקם החיים במדינת ישראל ובה בעת להשמיע את קולה הייחודי ברמה.

אך אל לה להצטייר כמנותקת מהויית רוב החברה הישראלית ואל לה להתנער ממאבקים ציבוריים שאיתם היא מזדהה, גם אם היא חלוקה על יוזמיהם.

==

שלומי פרץ הוא דוברו של ח"כ הרב חיים אמסלם.