אחרי 75 שנה קיבלה המשפחה הודעה: "חנה בחיים, היא מתגוררת בבלגיה"
ממוות לחיים. 75 שנה לאחר שידעו כי דודתם חנה ווהלינר נספתה בשואה, מקבלים בני משפחת רינגל דואר אלקטרוני המבשר להם: "חנה נותרה בחיים והיא מתגוררת בבלגיה"
"האם אתה קשור לפנינה ווהלינר, יש לנו מידע כי למרות מה שחשבה כל השנים, אחותה חנה חיה והיא מתגוררת בבלגיה", כך נפתח הודעת דוא"ל שקיבל לפני מספר שבועות ישראל רינגל, במה שהיכה את המשפחה בהלם מוחלט.
פנינה (פערלה) ווהלינר, נולדה בשנת 1911 בכפר קטן בגליציה בשם הולצ'ה, היא השתתפה בתנועה הציונית 'עקיבא' ועלתה לארץ בשנת 35'. את הוריה שמואל מאיר וחיה פייגה היא הותירה בפולין יחד עם אחיה בעריש, אחותה הקטנה חנה (ילידת 24'), שהייתה בת 11 בפעם האחרונה שראתה אותה.
ב-39' פולשים הגרמנים לפולין, ולאחר מכן כובשים את מזרח פולין מהרוסים במבצע ברברוסה, ויחד איתה הם מתחילים במבצע 'הפתרון הסופי' מאז נעלמו העקבות של כל בני המשפחה. לאחר המלחמה פונה פנינה לאתר את הוריה, אחיה ואחותה בפולין, ובחילופי מכתבים מספר לה ראש הכפר כי כל משפחתה הושמדה. עם זאת הוא הוסיף כי אחותה חנה, שמראה היה בהיר ו"פולני" יותר, צוידה על ידו במסמכי זהות בדויה כפולניה בשם מריה, שאפשרו לה להצטרף לכוח העבודה במפעל גרמני החיוני לצרכי המלחמה.
לפי המידע שהיה לראש הכפר, המפעל הופצץ על ידי בנות הברית וחנה (קרוב לוודאי) נהרגה בהפצצה. ולכן נכתב בדף העד שמילאה פנינה ב'יד ושם' בשנת 63', שהיא נספתה בשואה.
בנה ישראל, סיפר כי "אי הוודאות המוחלטת בעניין מותה של חנה נטע באמי תקווה שיום אחד היא תצוץ". חמישים וחמש שנה לאחר מתן העדות, התקבל מסר ראשון מבני משפחתה של אותה חנה, שמסרו שהיא עדיין בחיים.
"כשהייתי ילדה בפולין אף פעם לא היה כל כך חם"
באחד הימים החמים של הקיץ בבלגיה, כשהטמפרטורה עלתה ל-33 מעלות יושבת ישישה בת 95, הלוקה באלצהיימר, ואומרת לבתה בת ה-72 "כשהייתי ילדה בפולין אף פעם לא היה כל כך חם". עבור הבת, לואיז, היה מדובר באירוע חריג, בו אמה מדברת על ילדותה בפולין. לאורך כל השנים היא סרבה בעקשנות לדבר על מוצאה או משפחתה, למרות בקשות הפצרות חוזרות ונשנות שלה.
לואיז, מנצלת את הסרת החומות מצד אמה, וממשיכה לשאול ולחקור, ואז האם מטילה פצצה: "לא קוראים לי מריה, שמי האמיתי הוא חנה ווהלינר, ואני יהודייה מפולין". המשפט הזה שנאמר בצרפתית נפל על בני המשפחה כרעם ביום בהיר. עד אז התנהל בית המשפחה כנוצרי לכל דבר, בלי שדיברו בו על יהודים או על ישראל. עד אז ידעה לואיז כי סבה וסבתה היו פולנים נוצרים שהלכו לעולמם בעת שהאם מריה, הייתה נערה צעירה.
לואיז ממשיכה לשאול את אמה, וזו מספרת לה כי יש לה אחות בישראל בשם פערלה (פנינה ביידיש). לואיז הנרגשת לגילוי קרובי משפחה חדשים, נעזרת בידידים כדי לאתר קצה חוט לאחות שנמצאת בישראל. תוך כדי החיפושים היא נתקלת בדף העד שמילאה האחות ובה מופיע שמה של חנה וולינר, ומשם מתחילים החיפושים אחרי פנינה רינגל.
"חנה היא משלנו והיא שלנו"
היום, באמצעות מנועי החיפוש והרשתות החברתיות, הרבה יותר קל לאתר אנשים ברשת, וכך נוחת המייל אצל ישראל, בנה של פנינה ישראל במהלך הסתיו. לאחר מענה ראשוני במייל, עברו השיחות לקשר טלפוני ולשיחות וידאו, שהתנהלו באנגלית, צרפתית ויידיש – עד אז לא ידעה המשפחה בכלל שהאמא יודעת יידיש. הפרטים המדויקים אתם העלתה מריה-חנה מנבכי הזיכרון הוכיחו כי מדובר אכן בקרובה שנעלמה במשך כל השנים.
מספר ימים לאחר מכן, אחד מנכדיה של פנינה, ששהה בקונצרט בברלין, עולה על רכבת לבלגיה, ומגיע לביקור ראשון פנים אל פנים בין משפחתה של פנינה למשפחתה של חנה. את סיכום הביקור הוא שולח לאביו: "חנה היא משלנו והיא שלנו".
הנכד מנגן שירים שמחים יהודיים, ולמרבה ההפתעה של בתה ונכדיה, חנה מתחילה לרקוד לפי הקצב, כשהיא גם מצטרפת במעט לשירה. לאחר מכן ניגן הנכד את התקווה, ואז לתדהמת כולם, החלה חנה לשיר את המילים בעברית, בנוסח הישן, במקום המילים: "ארץ ציון וירושלים" היא שרה "עיר בה דוד חנה". עד לאותו רגע, אף אחד מבני משפחתה לא ידע שהיא מכירה מילים בעברית.
מספר שבועות לאחר מכן התקיים מפגש בין שתי המשפחות. בו התברר עוד פרטים, כי חנה נשלחה על ידי הוריה בשנת 43 לעבוד בזהות נוצרית בדויה למפעל הגרמני, אותו מפעל שהופצץ. עם השחרור, ככל הנראה כששמעה על השמדת בני משפחתה, היא המשיכה להסתיר את יהדותה, ונישאה לשבוי מלחמה בלגי שעבד באותו מפעל, אותו הכירה. השניים השתקעו בבלגיה בשנת 46' שם ניהלו בית נוצרי לכל דבר. בהחלטה משותפת הם המשיכו כאמור להסתיר את דבר יהדותה של מריה ועל פי עדות הבת, בבית מעולם לא דובר על יהודים או על ישראל.
ההלם של הגילוי והשינוי בחיים – כי הם יהודים, עדיין ניכר. בשל המצב בבלגיה, בני משפחתה של חנה, ביקשו שלא לפרסם את שמם המלא ואת פרטיהם. גם התמונות המרגשות והסרטונים מאיחוד המשפחות, נשארו בידי המשפחה ולא פורסמו.
כשמדברים עם בנה של פנינה רינגל, קובי, הוא עדיין נשמע נרגש, כשהוא מדבר על הדודה שפתאום חזרה לתחייה מהמתים. "זה מרגש ומדהים כל פעם מחדש", הוא אומר לסרוגים. "הגילוי הזה משמח, אבל גורם גם עצב לנו שלאורך כל השנים היא לא יצרה קשר עם אמא, אני בטוח שזה היה משנה את חייה, לדעת שנותר שריד ממשפחתה".
על המשך הסתרת היהדות שלה, גם עשרות שנים לאחר השואה הוא אומר: "אי אפשר להסביר, החלטות של ניצול שואה שעבר את הזוועות האלה. לנו שגדלנו בארץ, קשה להבין מה זה לפחד שידעו שאתה יהודי."
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו