חג הפסח גונז בקרבו את הביטוי המלא של הגאולה והחירות. עם שלם המשועבד מאות בשנים יוצא משעבוד לגאולה ומעבדות לחירות. סימני החג ונוסח ההגדה מדגישים בצורה מוחשית את הגאולה העצומה שהתרחשה מתחת לרגליה של מצרים, אימפריית האומות בעת העתיקה. רבן גמליאל לוקח את משמעות הגאולה צעד קדימה ופוסק ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז:).
בדור בו הציוויליזציה התרבותית בה אנו חיים כה רחוקה ממושג העבדות העתיק, נדמה שדבריו של רבן גמליאל נותרים כאמירה חיצונית ותו לא. בית ממוצע בימינו, מוגדר בלשון חז"ל כ"ארמון מלכים", השפע המצוי בשווקים וברחובות כל כך גדול, ודווקא מפני כך הדרישה לשוות בנפשנו כאילו אנו יצאנו ממצרים נראית מעט נבובה ממשמעות אמיתית. אם כן, כיצד דרישה זו שייכת גם לבני מלכים כמותנו?
הגמרא במסכת ברכות (ט.) קובעת: "הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום". כלומר, זמן הגאולה היה בלילה אך זמן היציאה ממש היה ביום, בעיצומו של יום. צריך להבין, אם עם ישראל עדיין נמצא במצרים מדוע זה נחשב כאילו הוא כבר נגאל?
הרב קוק על דברי הגמרא מסביר שלגאולה יש שני ממדים: גאולה חיצונית וגאולה פנימית. גאולה חיצונית פירושה מעבר קטגורי מעולם ה"עבדות" לעולם ה"חופש", ממיקום גיאוגרפי זר לארץ חמדת אבות. גאולה זו אינה מלמדת דבר על המתרחש בחדרי ליבו של האדם ה"נגאל", מסיבה פשוטה – המעבר הטכני-פיזי יכול להיות חיצוני בלבד, בעוד רוח העבדות עדיין עלולה לנשוב בעורפו. גאולה זו מוציאה את היהודי מהגלות אך לא מוציאה את הגלות ממנו.
גאולה פנימית זו גאולה שאינה תלויה במיקומו הפיזי של האדם, אלא היא מתחילה מעולם ההרגשות, התחושות ודרך ההתבוננות של האדם על החיים. האופן בו גאולה זו פועל, משפיע בעיקר על המערכת הפנימית של חיי האדם, הגאולה משנה מקצה לקצה את אופק חייו, כדברי שמואל לשאול טרם נבואתו: "וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר". הגאולה הפנימית פותחת לאדם את העיניים בפני עולם חדש של רצונות, כישרונות ותביעה אדירה לחירות ועצמאות. אדם בעל שייכות פנימית לגאולה לא מסוגל לחיות חיים צרים וקטנים, חיים בעלי שעבוד לאל זר, חיים בינוניים חסרי חלומות ותקוות.
אם כן, הכל מודים שכשנגאלו ישראל בגאולה פנימית התרחשה הגאולה בלילה, עוד בהיותם בארץ מצרים רחוקים מארץ אבותיהם. כבר אז חש עם ישראל כי הוא אינו מסוגל יותר להישאר במצרים. אולם כשיצאו פיזית, בגאולה החיצונית, היה זה ביום עצמו, "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". תחושת החירות הפנימית קדמה לגאולה הממשית עצמה, ובכך מסר עצום – כדי להיות שייך לגאולה במלואה תחושת החירות צריכה לבעור בקרבנו, הרצון לחיים משמעותיים, עוצמתיים, אמיצים ומלאי כח – מוכרח לבעור בנו. רק בדרך זו יש התאמה בין הגאולה החיצונית לגאולה הפנימית.
נמצא שהציווי של רבן גמליאל כלפי כל יהודי בציר ההיסטוריה "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" מבקש לעמוד על הפינות בחיי האדם בהן הוא יצא ממאסרי המוגבלות, ולפתוח בפניו עולם עצום של שאיפות ורצונות חדשים, כאותן שאיפות שנפתחו בפני אבותינו ערב גאולתם, באותו ערב בו נגאלו ממיצרי מצרים.
