אחת השאלות שליוו אותנו בבני-עקיבא היתה "למי אתה מרגיש קרוב יותר, לחרדים או לחילונים?". דומה שבשנים האחרונות השאלה התחדדה. חלקים בציבור שלנו שואלים את עצמם האם הם קרובים יותר לחרדים או לדתיים-הליברלים. בצד השני שואלים את ההיפך, האם החילונים קרובים יותר מאשר החרד"לים.
אישית אני חושב שהשאלה הזו קיימת רק בשכל, במישור העיוני. בחיים עצמם השאלה לא מתחילה. הציבור הדתי-לאומי הוא עדיין משפחה. במשפחות האישיות שלנו יש דתיים מכל הסוגים (וכן, גם דתל"שים). במוסדות החינוך לומדים יחד ילדים ממשפחות שונות ומלמדים מורים עם כיפות בכל הגדלים ומורות עם כיסויי ראש בכל הסגנונות (אבל חילונים וחרדים כמעט ולא תמצאו שם).
שייכות סוציולוגית וערכית
אני רוצה להאמין שתחושת השייכות הזו אינה רק סוציולגית אלא גם ערכית. כן, אני עדיין מאמין שיש לנו סל של ערכים משותפים שמגדירים את המשנה הדתית-לאומית.
אנחנו, שחוגגים גם את יום העצמאות וגם את שבועות. אנחנו, שמתרגשים עד דמעות במסיבת הסידור של הילד ודומעים שוב כשהוא מתגייס.
אנחנו, שמאמינים שהתורה היא אלוקית, שהמקור שלה בשמיים ושיש לה אמירה רלוונטית לכל תחום כאן בארץ, אנחנו שמאמינים במדינה ורואים בה חלק ממהלך אלוקי של שיבת ציון.
אני מודה, לפני עשר שנים לא הייתי במקום הזה. אני בוגר ישיבת הר המור ונטוע עמוק בקצה החרד"לי של הסקאלה. אמנם לא גדלתי במחוזות 'דוסילנד' אבל עברתי לשם בשמחה.
אבל היום, אולי כי התבגרתי, אולי כי תפיסת העולם האישית מגובשת מספיק בשביל פחות להירתע – היום אני נהנה גם מהדיאלוג.
פייסבוק: מעבר לדיון
אין ספק שלרשתות החברתיות יש חלק חשוב בשינוי. בפייסבוק יצא לי לפגוש אנשים עמוקים ומעניינים מכל הגוונים. פגשתי נשים דתיות פמיניסטיות כמו מוריה תעסן-מיכאלי, יערה ישורון, חן סרור-ארצי ואחרות. פגשתי תלמידי חכמים מגוונים שונים כמו הרב מאור קיים, ר' אהוביה גורן, ר' אייל רזניקוביץ ואחרים. נחשפתי לתפיסת עולמם. חלקתי הרבה, הבנתי קצת, למדתי המון.
ואולי היתרון הגדול ביותר של פייסבוק על פני כתב עת לחילופי דעות – המפגש גם עם הצד האישי של האנשים. עכשיו הם אינם רק 'הדעה החולקת', הם אנשים שלמים, עם ילדים מתוקים ותחפושות בפורים ותור ארוך ברמי-לוי. קירוב הלבבות עוזר לשמור את חילוקי הדעות בפרופורציה.
שיהיה ברור, חילוקי הדעות קיימים. אין לי עניין לטשטש אותם. אני חושב שלבתי המדרש יש אחריות גדולה לברר את הדעות, לחדד, לא לוותר ולא לעמעם.
אבל אצלנו כאן בעולם המעשה, האם אפשר לשלב ידיים למען שמונים-אחוז מהדברים עליהם אנחנו מסכימים?
אולי אני נאיבי. אולי אחרי הבירור והדיאלוג יתברר שרב המפריד על המשותף ובאמת הפכנו לציבורים שונים.
אבל אם אנחנו מסכימים שעדיין יש מושג כזה, ציונות דתית, לא בתור מגזר אלא בתור תפיסת עולם; אם אנחנו מאמינים שאפשר להוציא אותו אל הפועל ולהביא את התורה שלנו אל הציבוריות הישראלית – זה יקרה רק אם נעשה את זה יחד.
הכותב הוא איש הייטק ופובליציסט
