כיצד בדור בו עוזבים את התורה יש ערכים כה גדולים?
הרב קוק מכנה את הדור הזה "דור נפלא", שכן זהו דור המעורר פלא ותמיהה – כיצד באותו דור בו עוזבים את התורה יש אידאלים וערכים כה גדולים?

פרשת תזריע חותמת את שעריה בעיסוק בתורת המצורע כפתח לפרשה הבאה – פרשת מצורע. הנגעים הפושים על גוף המצורע דורשים התבוננות; בעולם הטבע, כאשר ליצור חי יש מחלה אחת, אזי מוטלת חובה לטפל באותה מחלה. כאשר מחלה זו מתפשטת לחלקים נוספים של הגוף, ממילא הטיפול נעשה מורכב יותר. תהליך הדרגתי זה, באופן מפתיע, פועל בצורה הפוכה אצל המצורע. כאשר יש למצורע נגע אחד – אזי הוא טמא. אך כאשר צפה המחלה ועולה על פני כל גופו של האדם- "וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן" – דווקא אז נטהר המצורע, כלשון התורה: "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא". מה משמעות תהליך זה אצל המצורע? מדוע דווקא הטומאה המוחלטת מעידה אצלו על טהרה?
במהלך ימי הגלות של עם ישראל ניתן למצוא קבוצות רבות אשר הרימו ידיים ביסודות התורה שבכתב ובמעמדה של התורה שבעל פה, למשל: צדוקים, איסיים-נוצרים, קראים, שבתאים, פראנקיסטים ועוד. מבחינה זו של קיום התורה והמצוות היה הגוף הישראלי 'בריא' ברובו, אך מעט ממנו היה בעל 'נגע' שלא הצליח לחוש על כל גוף האומה. ה'צרעת' שהייתה לעם ישראל בגלות, נובעת מקלקול יסודי באישיותם של אנשים בודדים באומה, ולכן הטיפול בהם היה מאוד נקודתי. לצורך חיזוק העמדה היהודית המקורית, תיקן שמואל הקטן את ברכת "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה", וכן נוספו תקנות שונות שנועדו ליצור חיץ ולחזק את ידי תורת משה, תורת אמת.
אולם בשעה שהתעוררו בקרב עם ישראל רצונות לעלות חזרה לארצם לאחר אלפי שנות גלות, לפתע אותו 'נגע' בודד אשר פשה בעור האומה, החל להיות 'נגע' אשר התפשט ברוב אברי הגוף הישראלי. עזיבת התורה ומצוותיה נעשתה לתופעה שכיחה: בתי מדרשות נסגרו, בתי כנסיות התרוקנו, ולפתע הנגע הבודד והמזערי של העבר הפך להיות נגע מרכזי וכבד המהווה מרכיב עיקרי מנחלת ההווה. הרב קוק מכנה את הדור הזה "דור נפלא", שכן זהו דור המעורר פלא ותמיהה – כיצד באותו דור בו עוזבים את התורה יש אידאלים וערכים כה גדולים?
המהר"ל מפראג בספרו 'נצח ישראל' מסביר שכל זמן שהחולשה הרוחנית והנגעים מופיעים רק בשולי המחנה – עדיין אין האדם או הדור בשלים למהפך, ולכן דין האדם או אותו איבר באומה – לטומאה. אולם כאשר נמצאת החולשה בכל חלקי המחנה, "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם" – אז ניתן לחוש כי כך לא ניתן עוד להמשיך, ואז בא הזמן למהפך רוחני. לכן, לא סימן מחלה היא הצרעת אשר פשתה בכל הגוף מכף רגלו ועד קדקודו, כי אם סימן הבראה, כאותה תולעת ההולכת וגדלה, ולשם כך משילה את עורה הישן מעליה פעם אחר פעם עד אשר יגיע זמנה להפוך לפרפר צבעוני ומרהיב עין.
עיקרון זה נותן יחס שונה כלפי הנגעים, שכן כאשר הנגע מתפשט בגווייה כולה, הדבר מלמד שלא ניתן להתמודד עם הנגע באופן הרגיל, אלא קיימת כאן דרישה מחודשת, תביעה לצביון חיים רענן. על פי המהר"ל, טומאה כללית מלמדת על כך שצורת החיים הישנה נדרשת להתברר ולהזדכך, ועל גביה יש לבנות צורת חיים חדשה, עמוקה, מבוססת וכללית יותר.
=======
בימים אלה יצא ספרי על חומש ויקרא, הספר השלישי בסדר הספרים "רוחי אשר עליך". קדמו לו החיבורים על חומש בראשית ושמות.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו