לפני כשבועיים אובחן אצלי קרע ברישתית העין, והיפרדות של הרישתית. הובהלתי לניתוח דחוף בבית החולים. בלי הרבה הכנות; בלא שהספקתי לברר על הניתוח, ולדעת שאני נמצא בסכנת עיוורון; בלא שהספקתי לבחור לי מנתח בעל שם ולשלם לו במיטב כספי.

נקודת אור בתהליך הזה, הייתה הרופאה שעמדה לנתח אותי. בטוחה בעצמה, מחייכת, מסבירת פנים, תיארה לי את הסיכונים בלי לייפות. הייתי מפוחד, אבל הרגשתי בידיים טובות. הרגשתי שהיא השליח שמינה לי ה' להאיר את עיני, תרתי משמע.

תוך כדי אחת מהרבה בדיקות שעברתי, חשבתי לעצמי על היחס לנשים שאני מורגל אליו, מן ההלכה שאותה אני מקיים כל ימי. הנשים בהלכה שלי הן עצילות (תלמוד ירושלמי, פסחים פ"א ה"ד), ולכן לא ניתן לסמוך עליהן בבדיקת חמץ (מהרש"ל), בניקור הבשר (ש"ך, יו"ד קכ"ז סק"ל), או בהדלקת נרות שבת (חיי אדם, הלכות שבת, כלל א' סעיף י"א).

מאה נשים נחשבות כשני גברים, לעניין זימון (בבלי ברכות מ"ה ע"ב); אסור ללמדן תורה כי הן מוציאות את דברי התורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן (רמב"ם, הלכות ת"ת פ"א ה"יג).

הפער בין ההלכה שאני אוהב לבין הרופאה שנסכה בי ביטחון, שניתחה אותי והחזירה לי את מאור עיני, מכביד עלי מאוד. אינני יכול להתייחס מחוץ לבית המדרש אל נשים בכבוד, בהערכה ולפעמים בהערצה, ובתוך בית המדרש ללמוד וללמד את תלמידי את ההיפך.

במה נשים שונות מגברים?

זכיתי ללמוד מעט אצל נחמה ליבוביץ זצ"ל (כן, יש דבר כזה – זכר צדיקה לברכה). אישה שהשאירה עלי רושם בל יימחה, תערובת של חכמת חיים, ידע נרחב כל כך, מוסריות עמוקה, מחוייבות להלכה ונעימות. אני זוכה להיפגש עם נשים חשובות, משכילות, פורצות דרך, בתחומים רבים. אני עובד עם מורות מסורות, שאינן נופלות משום מורה שהכרתי.

אני מכיר מנהלות בתי ספר שהן מופת ניהולי, שמעטים המנהלים הגברים המשתווים להן; אני מכיר נשים למדניות בתורה ובהלכה, ומשתאה שוב ושוב על העומק והרוחב של ידיעתן; אני מכיר נשים רגישות, משכילות, חכמות, אסרטיביות, מנהיגות, מובילות.

בעולמי אין מקום לאמירות השליליות הללו על נשים. יש נשים עצלניות ויש גברים עצלנים (אגב, לדעתי אין כלל עצלנים בעולם, וזו בעיית הגדרה, ואכמ"ל); יש נשים שמאה כמותן נחשבות כשני גברים, ויש גברים שמאה כמותם נחשבים כשתי נשים; יש נשים שמוציאות את דברי התורה לדברי הבאי ויש גברים שמוציאות את דברי התורה לדברי הבא. אין שום מקום לאמירה כוללנית על נשים (או על גברים). אולי היה לדברים אלו מקום בזמן שהם נכתבו, אבל דינם היום להיעלם.

ואכן, חלקם כבר נעלמו. יש היום לגיטימציה הלכתית לנשים ללמוד תורה. זו דוגמה חיובית וטובה. אבל ההתנגדות המתמשכת של רבנים להוראת תלמוד לבנות היא שארית מן המחשבה שאותה ציטטתי. אחד הרבנים התבטא ש"אין זה מתאים לנשמתן" של הנשים, ללמוד תלמוד. מניין כבוד הרב יודע כיצד בנויה נשמה של אישה, ובמה היא שונה מנשמה של גבר?

תנו לנשים מקום

ולכמה מאמץ נדרשו נשים כדי לקבל את ההיתר להיות טוענות רבניות? כמה מכשולים הציבה הרבנות על נשים מלהתמנות לנציגות במועצות דתיות? כמה מכשולים מציבה הרבנות בימים אלו בפני נשים לקבל הסמכה להיות משגיחות כשרות? ומה עם אותו רב יישוב שפסק שאישה לא תכהן בוועד היישוב, והיא צריכה להביע את דעתה באמצעות בעלה?

וכיצד נשים מתבזות במקומות שונים בארץ כשהן באות להספיד את יקיריהן, בגלל אטימותם של אנשים (מעטים, אני מקווה) ב"חברה קדישא"? ומה עם מפלגה דתית-לאומית שהדירה נשים מרשימתה לכנסת, בהוראת רבנים?

שומא עלינו להפנים שלפנינו לא רק שינוי קוסמטי בהלכה, אלא שמשהו בסיסי במציאות החיים שלנו השתנה, משהו שלא חוו גדולי ישראל בכל הדורות, על אף גדלותם הבלתי מעורערת. כמה כואב הדבר שדוברי ההלכה הם הנלחמים נגד התאמת ההלכה למציאות במקרה זה.

להבדיל בין טמא לטהור, הכנסיה הקתולית התנגדה למסקנות המחקר המדעי של גלילאו. היום, במבט לאחור, עמדת הכנסיה נראית מאובנת וחסרת כל היגיון. איך יראו הדורות הבאים את יחס ההלכה היום לנשים? האם הם יגידו: כמה חכמים היו פוסקי ההלכה שידעו לצפות את הנולד, להבין את התהליכים בזמן התרחשותם ולתת להם את המענה המדויק שדרוש?

"המדרון החלקלק" של השינוי הוא סכנה מוחשית, אבל בהתאבנות ובקרב המאסף האבוד כנגד שילובן של נשים יש סכנה לא פחות גדולה.

==

הכותב הוא מנהל בית המדרש "רשות רבים" במרכז יעקב הרצוג בעין צורים, ומנחה מורים במסגרת "YRF להתחדשות בחינוך", לשעבר ראש ישיבה תיכונית. שיעוריו בנושא חידוש ההלכה מופיעים באתר "שאלה של שיעור".