היום, כ' באדר שני, הוא יום השנה הארבעים ותשעה לפטירתו של נתן אלתרמן.
מחר, 28 במארס, צפוי הדבר להיזכר פה ושם בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, שכן זהו תאריך פטירתו הלועזי.
השנה שנה מעוברת ובמפגש שלה עם השנה הלועזית היא זהה כמעט לאותה שנת תש"ל אומללה, שבחורף שלה נפטרו בזה אחר זה גדולי הספרות העברית – ש"י עגנון, לאה גולדברג ובנשוק החורף לאביב גם אלתרמן. בין פורים לפסח, בין היתול לגאולה – כיאה לו.
אלתרמן רב-הפנים הוא בוודאי הדמות המשפיעה והחשובה ביותר בתרבות הישראלית.
די בגדולתה של שירתו להצדיק זאת, אך בוודאי הדבר נכון אם משקללים את כל הממדים: את ההתפרסות והמרכזיות של יצירתו בתרבות הפופולרית ובספרות הגבוהה, בתרבות הילדים ובזמר העברי, בשירת-העיתון המשפיעה ומעצבת דעת הקהל.
משורר השואה והתקומה הנשגב, כמעט בעל-נבואה, שהיה גם אביר היצירה ההומוריסטית ונושא דגלם הנלהב של ההבל ורעות הרוח.
"מילה אחת בגלקסיה ענקית של יצירה"
זה לא המקום להרבה מילים על אלתרמן; זה המקום למילה, מילה עליו, מילה שלו. נסיבות מקריות למדי של תאריך והקשר הובילו אותי למילה אחת: שמיים.
שמיים, כי במילה הזאת נפרדה יצירתו מהעולם, ובמילה הזאת גם פרצה אליו בסערה; שמיים, כי במקרה לגמרי במבצע הפייסבוק הוותיק שלי "כפית אלתרמן ביום" (מוזמנים!) נגיע מחר לשורה עם שמיים. האזינו ואדברה על שמיים, מעט מזעיר על מילה אחת בגלקסיה ענקית של יצירה.
שירו האחרון של אלתרמן, שנמצא אחר מותו בין ניירותיו, הוא שיר אקטואלי-תמיד שמרבים לצטטו.
בשנות חייו המעטות שלאחר מלחמת ששת הימים, שעה שהנהיג את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, נחרד אלתרמן מאובדן תחושת הצדק הלאומי במחנה שהיה קודם לכן ביתו – תנועת העבודה. אם הציונות תאבד את ההכרה בצדקתה שלה, בזכותנו על הארץ, שום דבר כבר לא יעזור.
וזהו השיר במלואו:
אָז אָמַר הַשָּׂטָן: הַנָּצוּר הַזֶּה – – –
אֵיךְ אוּכַל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלֵי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אֱטֹל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וָמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ,
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֵּר הַשָּׂטָן, וּכְמוֹ – – –
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּע הַמְּזִמָּה.
שלוש שורות מסוף שירת חייו של אלתרמן מופיעים השמיים – ומחווירים מאימה. הם מאבדים את צבעם, צבע התכלת הלאומי, מבהלה.
השטן שמשכנו בהם, בשמיים, עומד לרדת, וכמו בתחילת ספר איוב לבצע משימה אכזרית: להשכיח מן היהודים, ממדינת ישראל, "הנצור הזה", שהצדק איתה. השמיים, המשקיפים על הארץ, נחרדים מן הצפוי לקרות, כמוהם כמשורר.
השמיים אינם כלי העבודה של המשורר: הם כלי ההשראה שלו
נריץ עכשיו את הסרט אל תחילתו, ושוב נתרחק מן הקצה רק שלוש שורות. אנחנו ב-1938, בפתיחת ספרו הראשון של אלתרמן, ספר הפלאים של העברית המודרנית, 'כוכבים בחוץ'. הנה הבית, מפורסם עוד יותר מ"אז אמר השטן" שציטטנו:
עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ
וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו
מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אוֹרַח.
זהו שיר של התקדשות לנבואה, נבואת השירה. התקדשותו של האמן, שהוא בסך הכול הֵלך בעולמנו, עובר אורח, המתמלא מן העולם ויוצק את זהב חוויותיו למטבעות של ניגון, של שיר אמנותי בעל מוזיקליות. ההלך הזה אולי יכול לנסות לנטוש את הניגון, אבל הניגון חוזר אליו. כ
אמור במילים אחרות בשיר הבא בספר – "כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ". ראשונה נפקחת לו הדרך, נפתחת כפי שנפקחת עין: נפקחים לו המראות. ואז, לאורכה של הדרך, מעליה, מצפים לו הענן בשמיו והאילן בגשמיו: בסימטריה צלילית מרהיבה שכולה חריזה אחת גדולה ומסחררת, "ענן" מול "אילן", "שמיו" מול "גשמיו", רועף עליו היופי העליון.
השמיים אינם כלי העבודה של המשורר: הם כלי ההשראה שלו.
בשמיים נמצאים הכוכבים, אותם "כוכבים בחוץ" שהספר כולו קרוי בשמם. שם, בשמיים, והרי השמיים הם פעמיים "שָם", קורה מה שקורה בשיר השני בספר, 'פגישה לאין קץ', שכבר ציטטנו קודם את תחילתו: "שָׁם לוֹהֵט יָרֵחַ כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת, / שָׁם רָקִיעַ לַח אֶת שִׁעוּלוֹ מַרְעִים".
שם קורים הדברים גם בשיר השלישי בספר, 'הרוח עם כל אחיותיה', ואלוהים כמו יורד עמם ברוח אל העיר ואל האדם המשתוקק. וכבר בשיר הבא, הרביעי, מתחנן המשורר על הלב, ליבנו, ש"יִזְכּוֹר כִּי שָׁמַיִם עָלָיו".
וזה נמשך ונמשך, שיר אחר שיר, ברוב השירים בספר: אתם יכולים לבדוק.
במקרה גמור, מחר נגיע ב"כפית אלתרמן ביום שלנו", בקריאה היומית הרצופה בספר 'כוכבים בחוץ', לשורה "אֶת שָׁמָיו הַקְּרוֹבִים עַד אֵין אֹמֶן" בשיר 'עַד הלילה'.
השמיים כאן הם שמיו של הרחוב, שהאדם עוצר להתבונן בהם לפנות ערב. השמיים כמו יורדים, כמו מתקרבים אלינו, "עד אין אומֶן", כלומר קרובים-שזה-לא-להאמין. פרדוקס אלתרמני אופייני, אם מבינים את השורה הזאת כמדברת על השמיים גם כמוקד לאמונה.
וכך הלאה, עד שבשירו האחרון של הספר השמיים מציפים את העיר בניגונם, ניגון הדממה והאינסוף; כך בשורת הפתיחה: "בְּנִגּוּן דּוּמִיּוֹת וְשָׁמַיִם הָעִיר עַד עֵינֶיהָ מוּצֶפֶת". עולמו של אלתרמן, בקיצור, פתוח כולו אל השמיים, ולפעמים נדרשת עקשנות רבה כדי לא להבין שמיים אלה כביטוי סמלי לשכינה, או לכל הפחות לרוחניות עילאית.
השמיים לא נפרדים מאלתרמן גם בהמשך יצירתו, בספרים הבאים – עד אותו חיוורון-אימה שלהם שהזכרנו, שלוש שורות ממותו.
הכותב: צור ארליך – המשנה לעורך כתב העת השילוח, משורר ומתרגם
צילום: מעיין סבאג
