האם אפשר להכריח מישהו לרצות?

יש צורך גדול שרצונו של אדם יהיה ברעות ובאהבה גדולה לחבירו, ומשלוח המנות ראוי שינתן בגלל שאני רוצה! ולא בגלל שהקב"ה ציווה.. ולכן לא מברכים

האם אפשר להכריח מישהו לרצות?
  (צילום: שאטרסטוק)

1. "לרצונו לפני ה'" 2. מנחת העני.

  1. בפתיחת פרשת הקורבנות נאמר: "אם עלה קרבנו מן הבקר…יקריב אותו לרצונו לפני ה'".

המילה "לרצונו" בפסוק כלפי מי היא מכוונת? כלפי ה'? או כלפי האדם ?

נחמה, בעיון רחב, העמידה שתי אפשרויות.

א. אונקלוס תרגם: "יקרב יתה לרעוא לה קדם ה'". פירוש: יקריב אותו למען יהיה לרצון לפני ה'.

ב. האבן עזרא פירש: שיקריבנו ברצון ולא באונס.

ננסה ללכת עם האבן עזרא, שהנקודה היא הרצון של האדם. (ואולי, רצון שכזה של האדם, זה גם יתאים לאונקלוס-  שזה לרצונו לפני ה'…) נחמה מלמדת אותנו בלשונה, מדוע "כופין אותו עד שאומר רוצה אני"?- והוא לימוד גדול לצעירים לפעמים על ידי לחץ באופנים שונים ובדרכים שונות לכאורה יעשה מעשהו כאנוס. אך למעשה עזרת לו לעשות מה שרצה בעומק ליבו לעשות באמת". "שיעור קצר בחינוך" ילד קטן חייב במצוות סוכה עדיין בלי שהוא מבין ו"רוצה", כך גם פעמים שיש מי שמקיים מצווה ב"כפיה", לכאורה, אומרת נחמה, זה מסייע לך לגלות את מה שבעצם טבעי לך, ומגלה את הרצון הפנימי שלך.

בכול אופן, אדם מקריב קורבן משום שהוא רוצה!! לא בגלל שצווה! וזו הנקודה הבסיסית – עשיה מתוך רצון פנימי.

אולי, גם התפילה, "איזו היא עבודה שבלב- זו תפילה" כיצד ניתן לחייב להתפלל? עבודת הלב? יתכן וזו המחלוקת המפורסמת בין הרמב"ן והרמב"ם, אם מצוות התפילה היא מדאורייתא או מדרבנן.

הרמב"ן המלמד שתפילה היא מצוות דרבנן, מכיוון שאי אפשר לצוות על הרצון.

אולי מתאימה גם תשובתו של ה"שרידי אש", על השאלה: מדוע לא מברכים על מצוות משלוח מנות בפורים? (השאלה היא רחבה יותר, מדוע לא מברכים על מצוות שבין אדם לחבירו? על נתינת צדקה? על כיבוד אב ואם?) הרבה תשובות נכתבו על כך. בעל השרידי אש (חלק א סימן ס) כתב :

"ומאחר שהמצוה יהא כדי להרבות רעות … והנה אף שבכל המצות גדול המצווה ועושה ומברכין וציונו – במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי, ואם הוא נותן רק עפ"י צווי הוא מפחית מידת האהבה. וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה. ולכן אין מברכים על כך וצוינו אלא יש לנו לעשות מצווה זו מרצון טוב וכאילו ללא ציווי .."

זה מדהים! יש צורך גדול שרצונו של אדם יהיה ברעות ובאהבה גדולה לחבירו, ומשלוח המנות ראוי שינתן בגלל שאני רוצה! ולא בגלל שהקב"ה ציווה.. ולכן לא מברכים. (ממש מרגש)

הרב עמיטל ז"ל נהג לספר שפעם דפק עני על דלתו של אדם לבקש צדקה, הוא פתח את הדלת ונתן לעני פרוטה. סגר את הדלת, ושוב פתח ונתן פרוטה נוספת. שאלו העני למה? הוא ענה לו: הפרוטה הראשונה הייתה בגלל המצווה ופעם שניה מרצוני הפנימי… סיים הרב עמיטל: "אשרי מי שפותח פעם אחת את הדלת, והפרוטה היא גם בגלל הציווי וגם מבטאת את רצונו של האדם…"

2. מנחת העני

ספר ויקרא עוסק רבות בקורבנות ופותח בקורבנות נדבה.

בקורבנות נדבה יש אפשרות לסוגים שונים של קורבן.

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן  הצאן תקריבו את קרבנכם". יש אפשרות להקריב גם קורבן עוף: "ואם מן העוף קורבנו.." והאפשרות האחרונה היא מנחה. ירידה מן החי אל הצומח: " ונפש כי תקריב קרבן מנחה סולת יהיה קורבנו".

אומר רש"י: "מי דרכו להביא מנחה? עני".

לכאורה האדם העני הוא  האחרון ברשימה.. מקריב משהו מנימאלי, מהצומח ולא מן החי.

נשים לב- רק בקורבן של העני נאמר "נפש"! אומר התנחומא: "לא נאמר נפש בכל הקורבנות אלא במנחת עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו".

בלי המדרש ששם לב למילה 'נפש' היינו חושבים שמדרגת כולם שווה, העני והעשיר, וכל אחד מביא כפי יכולתו.

המדרש אומר יותר מזה. אולי שדווקא!! העני, שנותן פחות מהעשיר, רק עליו…אומר הקב"ה "מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו". וכך כתב ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות קצז): "ונפש כי תקריב, שעני נפשו הוא מקריב, שנפשו מקושרת באותו דבר מועט". אע"פ שקורבנו מועט, המעט הזה בשבילו הוא הרבה, שהרי נפשו קשורה באותו מעט שהוא הביא."

ה"כלי יקר" הטיב לבאר זאת: "העני נכנע בטבע ותמיד עיניו נשואות אל ה', נאמר בו ונפש כי תקריב…אלא כל נפשו מקריב כליל לה' וכולו נעשה בריה חדשה, לכך נאמר במנחה זו קדש קדשים מאשה ה' רצונו לומר יותר מאשי ה' שנזכרו למעלה". עניות מסביר ה"כלי יקר" זו תנועת נפש של מי שמרגיש תלוי בהקב"ה ועיניו נשואות לשמיים… על אדם כזה כתוב שמקריב את נפשו, את כולו.

ואולי מעבר לזה. נדבה זו היא היחידה שנאמר עליה " קודש קודשים"! אולי, העשיר מביא בהמה ובקר, אבל לא את הנפש… ודווקא העני, זה החסר, התלוי, הנכנע, המסתכל לשמיים בעיניים מבקשות, זה שנותן את נפשו, זה ה"קודש קודשים".

אולי זה המקום של "לחם העוני" בפסח, החינוך לתלות בהקב"ה, והמקום של כל אחד מול ניסיו של הקב"ה..

זה המקום בליל הסדר של הקושיות, שאלות ותשובות. כשאדם שואל, מרגיש חוסר, מכאן ניתן לצמוח.

כך גם ר' נחמן ( ספר השתפכות הנפש): 

"תפילת עני המבואר בזוהר הקדוש שהיא יקרה מאוד בעיני ה' יתברך…כי ע"י זה עיקר התשובה…וכשיתגבר להתפלל ולשוח לפניו יתברך איך שיוכל, מתוך מרירות עניותו בגשמיות ורוחניות, הקב"ה מרחם עליו ומקבלה, ולא עוד אלא שתפילה זו דווקא מגיע תיקונה עד אין סוף, כי  תפילה זו יקרה מאוד אצל ה' יתברך…" תפילת העני ומנחת העני "מגיעים עד אין סוף". האדם העשיר שמביא בהמה , פעמים שהמעשה הוא חיצוני, לא נוגע ברצון הפנימי.   העני נמצא שם כל חייו. ודווקא החיסרון שהוא מצוי בו, מביא אותו למקום זה.

על הערך הרב שיש לקרבנו של העני כשהוא בא מתוך כוונה טובה והבאת הרצון הפנימי לה', אנו מוצאים במדרש ( ויקרא רבה, ג')"מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת והיה כהן מבזה עליה. ואמר: ראו מה הן מקריבות? מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכהן בחלום אל תבזה עליה כאלו נפשה הקריבה…" .

אמת המידה של הקרבן אינה כמותית אלא איכותית. "רחמנא ליבא בעי" והמבחן הוא, ליבו של האדם. רצונו ונפשו. הכהן במדרש, הסתכל על מה הוא קיבל, על עולם ה"חוץ" – כך הוא חשב שהדברים נמדדים, לכן הוא ביזה את קומץ הסולת. הוא לא ראה ללב, ל"תוך" לפנים, לרצון של האדם.

באופן בולט יותר המדגיש את הקשר המיוחד של הקב"ה עם העניים והדלים אנו מוצאים במדרש (שמות רבה פרשה ל"א) על הפסוק :" אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה.."  לא עמך הוא העני אלא עמי הוא, וכן אמר דוד ' כי אתה עם עני תושיע' אין מידותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם- מי שהוא עשיר ויש לו קרוב עני אינו מודה בו, רואה קרובו נטמן מפניו שהוא מתבייש  להשיח עמו לפי שהוא עני…ואם הוא עשיר הכל נדבקים בו. אבל הקב"ה אינו כן. מי הם עמו? העניים. רואה לעני ונדבק בו…" האנשים מתרחקים מהעניים ומתקרבים לעשירים (מעניין להבין לעומק תופעה זו) הקב"ה, לפי המדרש, בניגוד לפשט המילה "עמך" למד המדרש שהעני הוא עמו של הקב"ה. החיסרון של העני מביא אותו לתלות מוחלטת באנשים שמסביבו ותולה עיניו לה'. תחושה זו של חוסר וצימאון של העני, לשם מתחבר הקב"ה, למי שזקוק לו…

ואולי זו המשמעות העמוקה של דברי הגמרא הידועים(נדרים פ"א):"הזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה". רגילים לחשוב, שבד"כ העשירים- מהם תצא תורה, אבל הזהרו, יש גם אפשרות אחרת.  לפי ההסבר שלמדנו היום, זו לא אפשרות! :" הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה"! זה הסדר!  רק מי שעני, או חש כעני, נמצא בתנועה פנמית כמי שחסר, לא שבע, עניו, לעולם מבקש לגדול, תלוי בהקב"ה הוא קודש הקודשים.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע