תפנימו, אתם לא מושלמים

ככל שמישהו מפנים שהוא עוד לא הגיע, שהוא עוד לא מושלם, שלעולם הוא חסר, כך הוא דבוק יותר בה'. כאשר אדם מחזיק בלימוד הפתק האחד שבכיסו, שבו כתוב "ואנוכי עפר ואפר", זהו המקום של "כי תשא את ראש בני ישראל"

תפנימו, אתם לא מושלמים

בתחילת הפרשה אנו מצווים על תרומת מחצית השקל:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם […] זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'. כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

(שמות ל, יב–טז)

המצווה המיוחדת הזו מעוררת שאלות רבות:

א. למה נדרשים בני ישראל להביא דווקא מחצית השקל, ולא שקל שלם?

ב. האם יש קשר בין המפקד לבין תרומת מחצית השקל?

ג. למה "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"? לכאורה מתבקש שמי שיש לו ייתן יותר; ולמי שאין לו, והוא מתפרנס מן הצדקה – הדעת נותנת ש'יוותרו' לו.

ד. המדרש אומר על מחצית השקל: "נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה" (במדבר רבה יב, ג). מה עניינה של מחצית השקל מתחת כיסא הכבוד שהראה ה' למשה?

ננסה להציע כמה כיוונים לתשובה על שאלות אלו.

הרב אהרן ליכטנשטיין ענה על השאלה מדוע הציווי מחייב ש"הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט". כך מובאים הדברים להלכה ברמב"ם: "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתפו, ונותן מחצית השקל כסף, שנאמר 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'" (משנה תורה, הלכות שקלים פ"א ה"א). זוהי המצווה היחידה מן התורה שמחייבים עני למכור את בגדיו כדי לקיימה; מדוע?

ניתן אולי לומר שהיות שכסף זה נועד "לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם", לא ייתכן שמישהו יתנער מכפרה זו, שאין אדם מישראל שאינו זקוק לה. במיוחד שהכפרה איננה אישית, אלא של כלל ישראל. אפשרות נוספת היא שההשתתפות של כולם אינה מאפשרת לאיש להרגיש 'מעל' חברו, שהרי לכולם יש חלק שווה בקורבנות הציבור. זהו חלק מהאמירה השוויונית של התורה.

אך אולי יש כאן דגש אחר. במצוות הצדקה, מעבר לתועלת שמפיק העני המקבל יש בלא ספק גם תועלת חינוכית רבה לנותן. ההלכה רצתה שכל אדם יצא לפעמים מן העולם האגוצנטרי שבו הוא חי, יסתכל סביבו, ויטה כתף ושכם לשפל ולדך. גם אם לא יוכל להעניק סיוע של ממש למסכנים אלו, אין ספק שבעצם הרצון והניסיון לדאוג להם ישנו ערך חינוכי רב עבורו. כך אומרת הגמרא בסוכה: "ואמר רבי אלעזר: אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד'" (סוכה מט ע"ב). הדגש כאן אינו על גובה הצדקה שקיבל העני, אלא על מידת היגיעה והמחשבה שהקדיש לה הנותן. שכרו של נותן הצדקה תלוי במידת תשומת הלב שהעניק לעני, ולאו דווקא בסכום הכסף שנתן. אין התורה חפצה בדאגה למחסורם של העניים בלבד, אלא גם בכך שאנשים יגלו אכפתיות כלפי העניים שסביבם.

בדומה לכך, חצאי השקלים נועדו לא רק "לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם", אלא גם ל"עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד", עבודה שבאה להשכין את שם ה' בעולם. מדובר במשימה חשובה ונכבדה שעם ישראל קיבל על עצמו, וישנו ערך רב לכך שכל אדם ייטול בה חלק, אפילו אם הוא עני. גם אם מבחינה מעשית אין משמעות רבה לשאלה האם אותו עני ייתן את מחצית השקל או לא, מבחינה חינוכית יש חשיבות עליונה לכך שכל אדם מישראל ירגיש שהוא משתתף במפעל הכביר של השכנת שם ה' בעולם.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב הסביר מדוע נותנים דווקא מחצית השקל, ולא שקל שלם. הוא פירש את המילה 'לפקודיהם' בפסוק הראשון, ודבריו מתאימים לטעם של המחצית:

"לפקודיהם", לשון חיסרון. הכלל, שיראה אדם את עצמו כאשר הוא באמת עדיין לא התחיל לעבוד את ה', ואז הוא באיזה מדרגה. אבל כשעולה חס ושלום על דעת האדם שהוא עובד את ה', אז בוודאי אינו משיג כלל שום בחינה מעבדות הבורא ברוך הוא. וזו הרמז בפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל", להעלות אותם על איזה מדרגה, אז העיקר הוא "לפקודיהם", לשון חיסרון, מלשון "ויפקד מקום דוד". שידעו באמת הפקדון שלהם, שהוא החיסרון, שעדיין לא השיגו כלל בעבודת הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז בפסוק "ונתנו איש כופר נפשו לה'", כופר לשון דביקות, מלשון "וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר". אימתי הוא דבוק בה'? "בפקוד אותם", כשיודע האדם החיסרון שלו, אז הוא דבוק בה'. (קדושת לוי, כי תשא)

זה נפלא ממש! ככל שמישהו מפנים שהוא עוד לא הגיע, שהוא עוד לא מושלם, שלעולם הוא חסר, כך הוא דבוק יותר בה'. כאשר אדם מחזיק בלימוד הפתק האחד שבכיסו, שבו כתוב "ואנוכי עפר ואפר", זהו המקום של "כי תשא את ראש בני ישראל". כשאדם נמצא במקום שבו הוא רק מחצית, במקום שבו הוא זקוק לזולתו, אזי הוא נמצא בדרך העולה בית אל, ושם נמצאת הדבקות בה'. "ונתנו איש כופר נפשו" – "כופר לשון דביקות".

בעל ה'נתיבות שלום' הוסיף נדבך נוסף המסביר את משמעות המחצית: יש חלק בתורה שהיחיד לבדו לא יכול להשיגו כי אם בכוח העולם של כל ישראל, על ידי התקשרות והתחברות עם כוח הרבים […] וכך כתב ה'נעם אלימלך' שיש עולם הנקרא 'כל ישראל', ובעולם ההוא אין שום חטא ופשע, שכל מציאות החטא שייכת רק אצל הפרטים, אבל כללות ישראל היא קודש קדשים ותמיד קיימים בקדושתם […] והמחצית באה להורות שהוא בעצמו אינו יכול כלום, ורק בכוח הרבים המקושרים יחד יכולים להגיע לתכלית התורה.

ה'נתיבות שלום' מלמד שהאדם נותן את עצמו, את כל כולו, למען כלל ישראל (כפי שהיה מדגיש הרב יהודה עמיטל), והוא נותן רק מחצית כדי לבטא שהמחצית השנייה היא של כלל ישראל, שבו אין חטא כי עם ישראל נמצא תמיד בקדושתו. באותו כיוון ניתן אולי להסביר את המדרש שהבאנו על מטבע האש, שעליו כתב ה'שפת אמת' כך: "צורתו של יעקב אבינו החקוקה תחת כסא הכבוד, והוא מטבע של אש" (שפת אמת שקלים תרל"ט). עם ישראל נמדד כמובן גם על פי מעשיו, אך מחצית השקל מגיעה ממקום גבוה יותר, מתחת כיסא הכבוד, שם יעקב הוא ישראל העומד תמיד בצדקותו. "יעקב אבינו לא מת", אומרים חז"ל. תחת כיסא הכבוד נמצא המקור, המקום שמבטא את כלל ישראל, והתרומה היא דווקא של מחצית השקל כדי לבטא את החיבור למקום הזה.

רבי נתן מנמירוב, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, חידד נקודה נוספת: וזה בחינת המניין של ישראל שנצטוו למנותם על ידי השקלים, כמו שכתוב "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" וכו'. כי המניין הוא כדי לצרפם ולחברם ולכללם יחד כל שישים ריבוא נפשות ישראל, כדי שיאירו זה בזה הדעת הנ"ל, ויקבלו זה מזה, כי הדעת גבוה ונשגב מאד, שהוא לידע ולהכיר את הבורא היחיד הקדמון יתברך ויתעלה בתכלית שלמות האמונה. וכל אחד מישראל יש לו חלק בזה הדעת הקדוש, וצריך כל אחד לקבל מחברו ולהאיר בחברו כפי מה שנמשך עליו הארה מרבו בחינת משה […] ועל כן צריכין למנותם ולכללם ולצרפם יחד.

(ליקוטי הלכות, הלכות שותפים בקרקע ה, כה) הלימוד כאן הוא פשוט ועמוק מאוד: "צריך כל אחד לקבל מחברו ולהאיר בחברו" – המטרה היא חיבור של עם ישראל עם עצמו, עם זולתו ועם מדינתו, כשהמעגל הראשוני הוא לא הדאגה רק לכלל ישראל, אלא גם לר' ישראל הפרטי והאישי. הלימוד בעומק המשמעות של מחצית השקל שהבאנו, יכול לסייע להבנת האיסור של מניית עם ישראל.

אנחנו פוגשים שני סוגי מנייה, זו בפרשתנו- שעם ישראל נפקד ע"י מחצית השקל והתוצאה היא- חיים! חיים עם משמעות- משכן נבנה מנתינת מחצית השקל, וקורבנות הציבור ואדני המשכן מושתתים על כך.( חשוב להזכיר, שיש מי שלמד, שאין קשר בין ציווי המפקד לתרומה. למשל הרש"ר הירש והנצי"ב)

לעומת זאת , אנו מכירים את האיסור של מפקד בעם ישראל, שתוצאתו היא, מגיפה חלילה. וכך בסוף שמואל ב': " ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה… ויתן ה' דבר בישראל…וימת… שבעים אלף איש".

מה ההבדל? רק שכאן ספרו אנשים ובפרשתנו מנו לא בני אדם אלא את מחצית השקל שכל אחד נתן?

לעומת ה"נתיבות שלום" ור' נחמן שהסבירו בעומק את משמעות הנתינה של מחצית השקל, נביא את ה-אברבנאל שהסביר את החטא אצל דוד שהתוצאה הייתה מגיפה: " הכה לב דוד אותו, שראה חטאו במה שהתגאה עם עמו ונחלתו ומה' יסור לבו שהוא העזר האמיתי…". חטא הגאווה.. מלמד אותנו ה-אברבנאל. כשדוד מרגיש צורך לספור את בני ישראל, בכדי להרגיש שיש לו הרבה חיילים, ולא זוכר  שה' הוא הנותן לך כח – זה חטאו.

 המלבי"ם הסביר את החטא במנייה: (המלבי"ם מציין בפרושו שלושה טעמים לנגף הנובע מהמניין, נציין רק אחד): "כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כולם כאיש אחד, זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם, שאז מפרידים כל איש בפני עצמו, ויחופשו מעשיהם, ואז ישלוט בהם הנגף."

לפי המלבי"ם , הבעיה במנייה היא כשסופרים כול אחד מישראל, כול אחד הוא ישות עצמאית, אין לו קשר לחברו, לא נותן לו ולא מקבל ממנו, לא מרגיש ועושה למען כלל ישראל. זו מיתה, זה לא עם ישראל. גם כשחיים בסובלנות ולא מפריעים זה לזה, עדיין לא מגיעים לאן שנכון להגיע, זו מיתה בעם ישראל, זהו נגף , חלילה.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע