פעם אמר לי חבר טוב שתקופת השידוכים לא דומה לשום דבר אחר בחיי האדם. יש מקומות שאנו נבחנים ביכולות הלימודיות שלנו; ביחסי חברה אנו נמדדים באינטליגנציה רגשית; מקום עבודה בודק כישורים שונים ומגוונים; אך תקופת הדייטים בודקת את המכלול. החל במראה החיצוני, עבור בהישגים האישיים וכלה באופי ובמידות הטובות. אין פרמטר שלא בא לידי ביטוי ולכן תקופת הדייטים היא, בין השאר, גם הזדמנות נהדרת לאדם להכיר את עצמו ולבחון את ערכיו, הישגיו ושאיפותיו.

כך באדם הפרטי וכך גם באידיאולוגיה.

החכם באדם כבר אמר (משלי כ"ז) 'איש לפי מהללו', כלומר שאדם נבחן לפי מה שהוא מהלל ומשבח. וכך גם להיפך – ממה הוא הכי סולד ואת מה הוא הכי מתקשה לקבל.

כשוך הסערה של שבוע הגשת הרשימות, סיר לחץ שהמגזר לא חווה הרבה שנים, צריך לברר שאלה ערכית ראשונה במעלה שהוצפה השבוע, במהלך השידוך בין המפלגות.

איך ייתכן שפגיעה בערכים מערביים מפריעה לחובשי כיפות פי כמה מפגיעה בשמירת לב התורה? איך ייתכן שאת מה שהתורה מכנה תועבה יש המנסים להכיל, לקרר את הסלידה היהודית, אבל תלמידי הרב כהנא מכונים תועבה בפי רב בולט במגזר?

איך ייתכן שתמונה אחת בסלון מזעזעת ראש ישיבה מכובדת יותר מחילול שבת של הפוליטיקאית הכי מוערכת במגזר, זו שר"מ אחר מאותה ישיבה כבר הזדרז להצהיר שיעבור לתמוך בה?

איך ייתכן שאפילו סמוטריץ', שצריך זכוכית מגדלת כדי למצוא את ההבדלים האידיאולוגיים בינו למיכאל בן ארי, מרגיש צורך להתנצל ולהצטדק על החיבור (הטכני, הטכני. כמובן), עם עוצמה יהודית ולא אמר מילה אחת של הצדקה על יפעת ארליך שקראה לשינוי הנוסח של ברכות השחר ופרשה בינתיים בגלל אותו איחוד?

במונחי עולם הישיבות, עולה כאן חקירה יסודית אחת, שחשובה יותר מכל מערכת הבחירות. האם הציונות הדתית היא קבוצה לאומית בתוספת קיום תורה ומצוות, או שהיא קבוצה דתית, הממשיכה את מסורת היהדות של כל הדורות, בתוספת היבטים לאומיים הנוגעים לתקופתנו?

האם התורה משרתת את האדם או האדם משרת את התורה?

אין ספק שכל ראשי הישיבות יענו ללא היסוס שהצד השני בחקירה הוא הנכון. אך אם כך, מצופה שפגיעה בקיום התורה תכאב ותפריע לא פחות מפגיעה בערכי ההומניזם, ולו מצד חילול ה' שיש ביחס כל כך קוטבי בין מי ששונה מהמגזר ברוב התרי"ג מצוות למי שמקפיד על קלה כבחמורה ושונה אך ורק בגישה למאבק באויב הערבי.

איך אומרים בדרך כלל בסיום דיון בחקירה?

צריך עיון.