ביקורת סרטים: אליטה • אני. רובוט. מאעפן
הבמאי רוברט רודריגז ניסה להביא לקולנוע סרט אנימציה ראליסטי כפי שטרם נראה על המסך. האם העתיד כבר כאן? מבקר הסרטים שלנו עדין לא ממהר לצאת בהכרזות

ביקורת סרטים: אליטה, מלאך קרב
אני זוכר שלפני עשרים וחמש שנים בערך, אבא שלי הביא קלטת וידאו והקרין לנו סרטון קצר של אנימציה ממוחשבת. כמה דגי זהב ששחו באקווריום, בסוג של תלת מימד. זה היה פרימיטיבי יחסית אבל בהחלט היה מיוחד.
אבא שלי, שעוסק בחדשנות, המצאות וטכנולוגיה עילית (מתחום תכנון מערכות אופטיות) אמר שזה מיוחד מאוד מכיוון שזה מוכיח שעוד כמה שנים לא יצטרכו שחקנים. הכל יהיה "אנימציה ממוחשבת" (מה שהיה פעם "CG"). זה היה לנו מוזר, כי היה מדובר בדג פוליגוני חביב ולא יותר מזה, אבל אנחנו לא מתווכחים.
מאז עברו המון תלתיסטים בדיסני, והגיעו למצב שמאנמצים כל שערה ושערה בנפרד בכדי שתתנהג בצורה פיזיקלית נכונה. הרינדור (הלבשת טקסטורות ואפקטים) הגיע לרמת פרטים מדהימה. תאי עור שמגיבים לתנועות פנים, זיעה, דמעות ואיך האור נופל נכון יחסית למקום, לטקסטורה ולמקור האור.
אליטה, מלאך קרב
ציון כללי
מדד
הצניעות
למה תכה
רעך
מי ומי
צופים
ראינו הבלחות קטנות של שחקנים שהחיו או הצעירו באמצעות הטכנולוגיה החדשנית (טארקין שהוחיה דיגיטלית עבור רוג 1, והנסיכה ליה שהוצערה לשלוש שניות). אבל טרם ראינו דמויות שנראות אנושיות ברמת גימור גבוהה (אל תביאו לי את אוואטאר. א. הם יצורים כחולים וחצי אנושיים, ו2. אולי בזיכרון שלכם זה מדהים, אבל תחזרו לזה היום, תראו שזה ברמת "צעצוע של סיפור") ושקשה להבחין בשינוי התלת ממדי שנעשה שם.

שיטת האנימציה שלוקחת תווי פנים והבעות ברמת דיוק גבוהה, מתחילה משחקן שמשחק את כל הסרט ועליו מלבישים את דמות האנימציה. שחקנים לבושים בספנדקס עם נקודות על כל הגוף והפנים, מצלמות מחוברות לראש שלהם ומצלמות כל זיז וזיע בפניהם שמתורגם לאחר מכן להבעות הפנים של הדמויות.
ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי יש את הטכנולוגיה, יש את היכולת, יש את הצורה, יש את האנשים המוכשרים שעומדים מאחורי כל זה, וזה עדיין לא "אמיתי". עדיין יש משהו שמפריע, שלא מסתדר, לא מתיישב. וכשזה קורה, הקסם של הקולנוע מתפוגג ולא מצליח לספר את הסיפור.
ומה הסיפור?
בעולם פוסט אפוקליפטי של המאה ה-26, רופא-טכנאי סייבורגים מוצא, בזבל של העיר העליונה, רובוטית אנושית למחצה ומחייה אותה. מסתבר שהיא טכנולוגיה ייחודית של לוחמת אבל היא לא זוכרת מי היא.
באותו עולם של סייבר-פאנק, ישנם תחרויות של סייבורגים כשהמנצח זוכה לעלות לעיר העליונה (הרעים העשירים). היא מתאהבת בבחור שמסתבר שהוא גונב לסייבורגים חלקי גוף. עצם התחרויות הם "לחם ושעשועים" להמון הנחות שלעולם לא יזכה לעלות לעיר העליונה.
הסרט בנוי לרוחב. המון חלקים שמנסים להסביר לנו מה קורה, מי נגד מי ולמה. ניסיון ההתמקדות של הסרט בחיפוש העצמי של אליטה לא מספיק עמוק, כמו כן הקשר בין "האב" ל"בתו".
התסריט מפוזר, ולמרות הניסיון האדיר של הסרט, לחבר רגשית את הצופה לאליטה, העיוות בפנים שלה (עיניים ענקיות בסגנון "מנגה" יפני, שהופך ל"אנימה" ברגע שנהיה אנימציה ע"ב מנגה שכן כל הסרט מתבסס על קומיקס מנגה. עד כאן על קומיקס וסרטי קומיקס יפניים) וגם העניין החמקמק הזה שמוציא אותה מגדר אנושית, לא נותן לך את החיבור הרגשי הכל כך נצרך בשביל סרט טוב.
מכיוון שקו העלילה לא מהודק, הסרט מתארך, המון סצנות מיותרות וזה מתחיל לעייף. בניגוד גמור לעייל, סצנות האקשן בנויות בצורה מעולה וכיפית. כי בסוף היא לוחמת, ודמויות משונות עם כלי נשק מוזרים נלחמים בה.
נדמה שהתסריטאים הולכים ומכוונים לילדים שעדיין לא ראו סרט בחיים שלהם, ואפשר לעשות עליהם מניפולציות רגשיות בשקל. לולא כמויות הדם והאיברים הקטועים והראשים המתעופפים בסרט, הייתי שולח את הילדים שלי לראות את זה. אני סבלתי.
אז האם אבא שלי צדק, שאנימציה תחליף שחקנים ראשיים בני תמותה? התשובה היא שמצד אחד זה כבר קורה (ע"ע הנוקמים. כמו תאנוס שעשוי לשלמות) מצד שני, עדיין לא הגיעו לרמת בן אנוש שלא מפריע לך בעין משהו לא ברור. כמה זמן זה עוד ייקח? נבדוק שוב עם אבא.
#סולם_רייכרט
הטוב: סייבורגים חמודים וכריסטוף וולץ.
הרע: בזבוז זמן.
המכוער: סייברפאנק לא מהודק.
השילוב: וול-אי פוגש את המטריקס פוגש את פינוקיו.
ארה"ב 2019
בימוי: רוברט רודריגז
בהשתתפות: רוזה סלזאר, ג'ניפר קונלי, מישל רודריגז, כריסטוף וולץ