המעטפת החיצונית, הדיבור, והעשיה, הם המשך של  הלב

האדם, בנוי מעולם פנימי, מהעדות שבארון העדות. לפני המעשים ועוד קודם לדיבור. והמעטפת החיצונית, הדיבור, והעשיה, הם המשך של  הלב, של ה"תוך"

המעטפת החיצונית, הדיבור, והעשיה, הם המשך של  הלב
  (צילום: שאטרסטוק)

ערב שבת קודש פרשת "תרומה",מתחילים בהתרגשות בפרשיות המשכן, כשהשיר של סעודה שלישית "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו" מתנגן לנו בלב…

הרקע של הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ולא כתוב "בתוכו" ( שאלת האלשיך הקדוש) התשובה של "בתוכו של כל אחד ואחד" ולא רק במקדש שבירושלים. אלא המשכן הוא הלב שלנו.

ואולי ברוח הדברים שסיים הכוזרי את ספרו , שרק כאשר נהיה "בתכלית הכוסף"- כולנו, או אז, יבנה המקדש בעז"ה.

נפתח הפעם בלימוד שיר של המשוררת המופלאה זלדה.

עִם סָבִי

כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ

שֶׁבַּלַּיְלָה סָפַר מַזָּלוֹת,

שֶׁקָּרָא אֶל בּוֹרְאוֹ

מִתּוֹךְ הַכִּבְשָׁן,

שֶׁאֶת בְּנוֹ עָקַד –

הָיָה סָבִי.

אוֹתָהּ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה

בְּתוֹךְ הַשַּׁלְהֶבֶת,

וְאוֹתוֹ מַבָּט טָלוּל

וְזָקָן רַךְ-גַּלִּים.

בַּחוּץ יָרַד הַשֶּׁלֶג,

בַּחוּץ שָׁאֲגוּ:

אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן.

וּבְחַדְרוֹ הַסָּדוּק, הַמְנֻפָּץ

שָׁרוּ כְּרוּבִים

עַל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה.

זלדה מתגעגעת לסבה, ויוצרת בשיר חיבור בינו לבין דמותו של אברהם אבינו. היא פותחת בשורות אחדות המקפלות את כל סיפורו של אברהם: הקב"ה הבטיח לו זרע "ככוכבי השמים לרוב", והנה הוא עומד מול הציווי לעקוד את יצחק; הכיצד? וסבה, בפוגרום ברוסיה, נמצא באותו מקום ממש! הדמויות מתלכדות, עד כדי כך שאולי אי אפשר להבחין למי מתכוונת זלדה כשהיא כותבת "אותה אמונה שלמה". סבה מופיע בדמותו של אברהם אבינו, ואולי גם לאברהם, כמו לסבה, יש "מבט טלול וזקן רך גלים".

יחסה של זלדה לסבה כאל אברהם אבינו, יכול לעורר בכולנו באופן עמוק מאוד את ההזדהות הנפשית שלנו עם עמנו; "אלוקינו ואלוקי אבותינו" כפשוטו. משם עובר השיר אל הדיסוננס שבין העולם החיצוני הקר והנורא של "אין דין ואין דיין", לבין העולם הפנימי של הסב שבו "בחדרו הסדוק, המנופץ, שרו כרובים על ירושלים של מעלה". האמונה הגדולה מצויה בלב פנימה: בלבו של אברהם המאמין הגדול, בלב סבה של זלדה, ובלב האומה כולה, דור אחרי דור.

בשיר של זלדה חשתי לראשונה את מה שכולנו מצטטים: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – לכאורה היה צריך להיות כתוב 'ושכנתי בתוכו'? אלא שהכוונה היא שהשכינה שורה בתוכו של כל אחד ואחד. בשירה של זלדה אפשר לחוש ולהרגיש איך זה ממש כך – השכינה שורה בלבו של סבה, שהוא מקדש פנימי שאין גבוה ממנו, שבו "שרו הכרובים על ירושלים של מעלה". זהו דימוי נפלא ומרגש: בתוך עולם קשה וכואב שרים הכרובים, ועל מי הם שרים? על הקב"ה כביכול, "על ירושלים של מעלה".

ננסה להעמיק מעט. כיצד ניתן להתחנך לכך שליבנו הוא משכן? נעיין בפסוקים הנוגעים לארון, ונחשוב על משמעותם.

 על הרקע הידוע והחשוב כ"כ, ננסה לגעת בארון העדות, וברוח "לב לדעת", עם הפרשנים כמעט כולם, נעמיק ב- "מה זה אומר לנו"? מה הקב"ה מדבר איתנו מהפרטים שמלמדת התורה על הכלים והדיוק במשכן.

א. ערך המחויבות והציווי

התורה פותחת : "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת…  ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, א-ג, ח). ובהמשך  "…  והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר ויבאו כל החכמים העשים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אתה" (שמות ל"ו, ג-ה).

המילה  המנחה, והרוח הנלמדת  מהפסוקים היא: נדבת לב, ידבנו ליבו, נדבה..- רוח התנדבות גדולה מכל הלב המבקש לתת למשכן.

והנה דווקא רש"י, לכאורה, משבית מעט את השמחה של רוח ההתנדבות הגדולה..

רש"י בתחילת פרשתנו מסביר , כי בכל פעם מבין שלוש הפעמים  שהמילה "תרומה" חוזרת על עצמה, ישנה התייחסות  לתרומה נפרדת שהייתה לצורך המשכן: מחצית השקל לאדנים – תרומת חובה, מחצית השקל של קרבנות הציבור – תרומת חובה, ותרומה של שאר החומרים הדרושים לבניין המשכן – נדבה ללא שיעור קבוע.

הרב  עמיטל ( ע"פ המהר"ל בגור אריה) היה מדגיש תמיד  את ערך המחויבות!!! ( כמו שרש"י הביא, שקודם לנתינה מרצון, יש לזכור לתת מתוך מחויבות מוחלטת "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט")

דווקא בדור, שלעתים נמנעים בו מלקחת אחריות – ערכי המשפחה, החובה לתרומה משמעותית לקהילה ולמדינה, יש מקום להדגיש את הערך הגדול של החובה ולקיחת האחריות. כשלב שני, או נוסף, כל פרשיות המשכן- ערך הנתינה מרצון, עם לב אוהב, עם רצון אינסופי לתת לכלל ישראל.

ב.  התורה של כולם, ורק כשכולם שם –  אז התורה מתקיימת

בעשיית הארון פתחה התורה "ועשו ארון עצי שטים… "(כ"ה, י).

מדוע נאמר הציווי על עשיית הארון בלשון רבים – בניגוד לציוויים על עשיית שאר הכלים ("ועשית שלחן", "ועשית מנורת זהב" וכו') ואף בניגוד לציוויים השונים בפרשת הארון גופה ("וצפית אתו… ועשית עליו זר זהב…" וכו')?

רמב"ן מציע לכך שני פירושים:

(א) ועשו ארון – יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן 'וצפית אתו', 'ויצקת לו', וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל.

(ב) ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון, בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולן לתורה.

את פירושו השני תומך רמב"ן בדברי מדרש רבה (שמות רבה ל"ד, ג):

מפני מה בכל הכלים האלה כתיב 'ועשית', ובארון כתיב 'ועשו ארון'? אמר רבי יהודה ברבי שלום: אמר לו הקב"ה: יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה.

לפי הרמב"ן, (אולי בניגוד לשאר האומות, ששם רק קדושי עליון ואנשים המיוחדים לכך, הם עוסקים בתורה שברומו של עולם) לשון רבים של "ועשו", מחייבת את כולנו. התורה שייכת לכולם, גדולים כקטנים,  מורי הוראה ותינוקות של בית רבן.

אור החיים הקדוש האיר על כך נקודה נוספת: " לא נמנעה התורה כאן מדבר בלשון רבים…אלא מפני שממהות התורה הוא שלא תוכל להתגשם ביחיד…היא תורת חיים לציבור לאומה. ואף הגדול שבבני האומה לא יוכל להגשימה לבדו כל כולה". זה נפלא. הציווי בלשון רבים, רק בארון. כי שם לוחות העדות, התורה, ולא רק כמו ברמב"ן, שהתורה שייכת לכולם! אלא התורה מחייבת כול אחד לתת את חלקו המיוחד בתורה. לכל אחד האות המיוחדת שלו, והמצווה היותר מתאימה לו  שאותה הוא מקיים באופן המיוחד לטבעו, ורק כשהתורה מתיישמת על ידי כולנו, היא מתקיימת. (איזה מקום יש לכל אחד! איזו גישה מרגשת שכולנו זקוקים לכולנו, שאי אפשר לוותר על אף אחד אף פעם …)

ג. המורה בדמות מלאך.. " שני כרובים- בדמות מלאכים להורות שאם הרב  דומה למלאך ה' ישמעו תורה מפיהו..." ( הכלי יקר)

הדברים מזכירים את דברי רבא המפורסמים במסכת יומא: " וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו" למה יש צורך לצפות בזהב טהור מבית ומחוץ? :" מכאן לתמיד חכם שאין תוכו כברו, שאינו תלמיד חכם". כל התורה כולה על רגל אחת… מחנך צריך להיות  ישר עם עצמו. במקום שאליו הוא מחנך את לתלמידיו… בלי "פוזות" חלילה, מותר להתלבט עם תלמיד, לשבת עימו במעגל בגובה הלב, ולשתף בדילמות באתגרים, בשאלות עמוקות…במקום שאתה נמצא – שם באופן אמיתי וכן תתחנך עם תלמידך…

ואולי נזכיר חידוש שאמרנו בשם הרב פרום זצ"ל (שהיה ר"מ בישיבת מרכז הרב).

הגמרא בברכות מספרת על השינוי שהתחולל בבית המדרש כשהעבירו את רבן גמליאל  מכהונתו:" אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: " כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. באותו היום נתוספו לבית המדרש כמ ספסלים לבית המדרש, יש אמרו ארבע מאות ספסלים ויש מי שחלק ואמר- שבע מאות.

(לא נעסוק בשאלת עומק המחלוקת בין רבן גמליאל וחכמים. איך ידעו מי תוכו כברו? מה קרה לתלמידים שאין תוכם כברם כשנכנסו לבית המדרש וחונכו באהבה לתורה וחסד?) נביא רק את הארתו הנפלאה והמחנכת של הרב מרדכי פרום. הוא שאל, מה משמעות המחלוקת של מספר הספסלים שנוספו לבית המדרש? אפשר היה לספור…

הוא הסביר, שבעצם היו בבית המדרש שלוש מאות ספסלים של תלמידים ש"תוכם כברם". נתוספו עוד ארבע מאות. המחלוקת היא האם קרה שינוי, לימוד גדול גם לשלוש מאות שהיו קודם בבית המדרש, מעצם ההטרוגניות שנוצרה… יש מי שאמר שהם נכנסו לבית המדרש והיו בכיתות נפרדות בבית מדרש חדש שהכינו לאותם ארבע מאות… ויש מי שאמר שהכניסו אותם לאותן כיתות… וזה חיזק, לימד והעצים את התלמידים הוותיקים גם כן… בית המדרש גדל!!! לא רק בארבע מאות שניתוספו, אלא כולם גדלו… "וכולם מקבלים עליהם …זה מזה". התורה שייכת לכולם, וכולנו זקוקים לכולנו… ( אור החיים שלמדנו…)

ד. המעטפת החיצונית, הדיבור, והעשייה, הם המשך של  הלב, של ה"תוך".

ארון הקודש הניצב בלב המשכן נקרא ארון העדות: " ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך".

בהמשך מצווה הקב"ה על עשיית "כפורת זהב טהור" עם שני כרובים משני קצות הכפורת.

הכפורת שימשה בעצם לכיסוי לארון, ושם- הקב"ה היה מתוודע אל משה.

רש"י שאל מדוע הפסוק של "ונתת אל הארון את העדות"? מופיע פעמיים?! וכך הוא שאל: " לא ידעתי למה נכפל שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון את העדות"?

נביא את תשובתו של המהר"ל בפירושו לרש"י גור אריה: " אמנם אשר נראה לפי דקדוק הפרשה כתב אצל הארון שיהיה בית קיבול לעדות, וכתיב אצל הכפורת שיהיה כיסוי לעדות, שלא תאמר הארון עיקר ששם העדות, ולא היה הכפורת רק לכסות, הוצרך לומר שאין הדבר כך, אלא כל אחד כלי בפני עצמו משמש לעדות….לומר שהעדות מונחים גם תוך הכפורת כמו תוך הארון, וכל אחד עניין בפני עצמו".

לימוד גדול לימד אותנו המהר"ל-

יש שתי מדרגות קדושה בעם ישראל, עדות שנמצאת בתוך ארון העדות, בלי כל קשר לחוץ, בלי עניין איך הדברים נראים!

ויש  על גביה, מדרגת העדות שמוקרנת בכרובים- איך דבר ה' מופיע אצלנו.

גם הרב זצ"ל ראה בארון העדות, את המבט הראשון שהבאנו. משמעותם של תלמידי החכמים, הלומדים תורה לשמה, באופן פנימי, לא בשביל שום דבר… : " אשרי העם שיש לו תלמידי חכמים קדושי ה' עוסקים בתורה לשמה… ההכרה של הקדושה הסגולית היא דומה לקדושת הארון שבו היו לוחות הברית…"

שתי קדושות הם, הקדושה הפנימית, של "לא ברעש ה'… קול דממה דקה". קדושה שאי אפשר או קשה להתחבר אליה בפועל. אך דווקא משם נובעת ההשפעה הגדולה על כולנו. כך גם הספורנו כתב: "בהיותו כלי בלתי נאות לעבודת שום זבח". כול עינינו של הארון הוא עצם הוויתו, בלוחות האלה אף אחד לא למד, אבל שם נמצא הלב!

ועל גבי קומה פנימית, מוסתרת, סגולית זו, בנויה כפורת עם שני כרובים בדמות תינוקות שדרכם הקדושה "משדרת "- "ודיברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים" כאן יש דיבור, יש קשר, יש התגלות בפועל.

האם זו חלוקה בין שני סוגי תלמידי חכמים? בין שני סוגי מנהיגים? ביו שתי צורות השפעה על כלל ישראל?

אחד משהו סגולי, פנימי, שלא נראה לעין?! העדות שבארון העדות. ודרך שנייה של עשייה, דיבור, והשפעה ישירה, העדות של "תוך הכפורת"?!

כפי שלמדנו מרבותינו, כשאפשר מאחדים את השיטות. אולי נכון לומר ש"ונועדתי לך שם"- זה על גבי שתי הקומות, זו הפנימית הנמצאת בטהרתה, הלב, ללא עשיה ממשית. וכקומה נוספת, על גביה, המפגש עצמו של האדם המלמד היוצר והפורץ.

כמי שמתפללים לזכות להיות מנהיגי חינוך, יש כאן בשורה גדולה! האדם, בנוי מעולם פנימי, מהעדות שבארון העדות. לפני המעשים ועוד קודם לדיבור. והמעטפת החיצונית, הדיבור, והעשיה, הם המשך של  הלב, של ה"תוך".

בשדה החינוך, יש ערך גדול, כמובן לנראות, למעשים, להישגים, למיצבים…

מתוך מה שאנחנו רגילים להזכיר בשם הרב סולבויצ'יק "שקצב פעימות הלב המשותףבין מורה ותלמיד, שם נמצא החינוך. ניתן לשוחח, ללמד לתת ולקבל מעולם התלמידים.

ה. "ופניהם איש אל אחיו".

המבט הטוב, ראיית הפנים של הזולת, פנים (בשווא), של ה"תוך" –  שם יכולה להיות התוועדות עם הקב"ה. קשר עמוק בין אדם לאלוקיו על בסיס ראיית הפנים של בין אדם לחברו.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו