גם השנה, כמו בכל שנה, אנחנו שומעים קולות בציונות הדתית המטיפים לנו בדבקות כמה לא בסדר זה לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה דווקא בניסן, חודש שלפי ההלכה אמורים שלא לנהוג בו מנהגי אבלות.

יש תאריך ראוי יותר בשביל לבכות על זכר הקורבנות, אומרים לנו, הוא עשרה בטבת. הרבנות הראשית אפילו עיגנה אותו עם הפלומבה הרשמית של האבל והכריזה עליו כיום צום.

מבלי לזלזל בחשיבותו של עשרה בטבת, שהרי גם לו יש את הצורך והאופי המיוחד לו, הניסיון למוסס את יום השואה הרשמי בטוענות הלכתיות מעלה כמה תהיות.

הראשונה היא, איך ולמה התקבע הדפוס הרווח כיום, והפך לאופציה היחידה לזכר השואה. הרי הממשל הציוני – ואפשר להתווכח איתו על גבול הטעם הטוב בעניין- לא לחינם קרא ליום הזה בשמו הרשמי ״יום הזיכרון לשואה ולגבורה״.

המטרה הייתה לתת מקום שווה לכאב, אבל גם לצמיחה, לציון בניין ותקומת העם היהודי מהאפר, ולא לחינם התאריך הוא סמלי- יום פרוץ המרד בגטו ורשה, שמסמל יותר מכל קריאת תיגר על המציאות המזוויעה דאז ועמידה איתנה מול הרוצים להשמידנו.

אבל נראה שבמרוצת השנים, מתוך החשש לאבד את הזיכרון, נשכח דווקא האלמנט האחרון של היום הזה, והוא הפך מיום של הרמת ראש לאומית וגאה, ליום של שפיפות קומה. הגיע הזמן לפתוח מחדש את השאלה מה היום הזה מסמל עבורנו.

התהייה השנייה נוגעת לעניין מנהגי האבלות. יכול להיות שהציבור לא שם לב, אבל זה כבר כמה מאות שנים שיהודים נוהגים מקצת מנהגי אבלות בחודש ניסן. עשרים וארבעה אלף מתלמידי ר׳ עקיבא מתו ולזכרם אנחנו לא מתגלחים, לא מסתפרים, ורבים אף מקפידים שלא ליהנות ממוזיקה אפילו בחדרי חדרים.

כל אלו מנהגי אבלות מעוגנים בהלכה ונהוגים גם בזמן שבעה על המת, ואילו "מנהגי" ימי הזיכרון הלאומיים כמו עמידה בצפירה, שירי דיכאון וכמה דמעות עדיין לא קיבלו מעמד הלכתי רשמי ורצוי שגם לא יקבלו. יש כאן סתירה לוגית מובנית, שראוי לרבנות הראשית תת עליה את הדעת, ולו בשביל כבוד הקורבנות.

הרי אבל של ממש, על פי התבנית המוכרת, אין כאן בעצם. מה גם שמרבית הציבור הישראלי מציין את זכרם דווקא היום. אם אין איסור הלכתי מפורש, על המגזר, או התת-מגזר, לחשוב פעמיים לפני שהוא מחליט לפרוש מן הציבור.

שנזכה להתעצם ביום הזה כעם איתן ומלוכד, ולא כתות כתות.