לא אתייחס אל עצם הפסק שפרסם הרב עידו פכטר כיוון שאינני פוסק הלכה, מה גם שכאדם הלובש מכנסיים מזה שנים רבות, אם אטען שיש לאסור על חלק מהציבור ללבוש מכנסיים, עלולים להאשים אותי בכך שאני מקל לעצמי ומחמיר לאחרים.
ישנם מצבים בפסיקת ההלכה בהם יש לקחת בחשבון שיקולים נוספים, מלבד המקורות ההלכתיים עצמם. בחלק מן המקרים הללו חושף בפנינו הפוסק את אותם השיקולים, מקרים בהם מכניס הוא אותנו אל תוככי "המעבדה ההלכתית" שלו, שם אנו פוגשים את "רוח ההלכה", את המניע העומד בבסיס ההיתר או האיסור המסוים. במקרה שלנו, משתף אותנו הפוסק בשיקולים נוספים, כלליים, העומדים בבסיסו של הפסק הנ"ל.
הרב פכטר כתב: "כל עוד ההלכה תישאר של אנ"ש בלבד; לצערי היא תישאר כעניין ארכאי שמעניין רק את מי שנולד לתוכה, וגם זה בקושי. או אז, את החזון הגדול, להפוך את ההלכה לתורת חיים שתהווה מוקד משיכה לכלל ישראל – נחמיץ. לכן קריאתי לאנשי ההלכה היא כקריאתי למנהיגות הפוליטית – צאו מהמגזריות, התחברו באמת לכלל ישראל. רק בדרך זו תחזור ההלכה לגדולתה הראויה לה."
שתי טענות מחודשות ביחס אל ההלכה מוצא אני בדבריו: 1. ההלכה ירדה מגדולתה, היא איננה נמצאת במקום הראוי לה, ולכן יש להפוך אותה למשהו אחר. 2. על ההלכה להיות אטרקטיבית, לעניין ולמשוך גם את מי שלא מתעניין בה.
הלכה היא השורה התחתונה של התורה. בבניין הגדול של תורת ישראל יש קומה של תורה שבכתב, ועליה תורה שבעל פה, שאותה ביארו הראשונים והאחרונים, ובאו הפוסקים לדורותיהם והעלו מתוך כל הבניין הגדול הזה מהי הדרך בה יש לצעוד, מה רצון השם בכל פרט מחיי המעשה של אדם מישראל.
גם הדור שלנו מוסיף ומפאר את הבניין הזה, ברוך השם. בדורנו הולכים ומתרבים ספרי הלכה- מחברים רבים כותבים ספרים כמעט בכל נושא מעשי שניתן להעלות על הדעת שההלכה תתייחס אליו. היכן אם כן אנו רואים את ירידת ההלכה מגדולתה? אני הקטן דווקא מתרשם שישנה פריחה גדולה, לומדי ההלכה מתרבים, אנשים רבים מבקשים להתחזק בקיום תורה ומצוות. האם על פוסק בימינו להרגיש שהוא רופא המטפל בחולה מסוכן, או יועץ תדמית שהתבקש להפיח רוח חיים במותג גוסס?
אני תוהה מה מביא את הרב פכטר אל הרושם הזה, ואל תחושת השליחות של קריאת קודש אל גדולי הדור להציל את ההלכה משקיעה בחוסר רלבנטיות.
לגבי הטענה שעל ההלכה להיות אטרקטיבית, אני מסכים שפרסום כותרת על קולא חדשה היא אכן אטרקטיבית. אבל את מי היא אמורה למשוך, ולאן? הרב פכטר מתאר שבקהילתו יש יראי שמיים המקלים בנורמה הלכתית מסוימת, ולכן מסקנתו היא שיש להזיז מעט את הגדר כדי שימצאו את עצמם שוב בפנים. מי הופך אטרקטיבי כאן, ההלכה? או שמא המציאות מכתיבה מצבים, וההלכה היא זו שמתבקשת לרדוף אחרי המציאות בשטח? ועד כמה נרחיב את הגדר? בסופו של דבר זו גדר, תמיד תגיע נקודת האיסור הכואבת ש"תאותגר" על ידי הציבור.
יש סיפור ידוע על החפץ חיים זצ"ל, שבאו אליו בתלונה בעקבות פרסום ספרו על הלכות שמירת הלשון, שכבר אי אפשר לפתוח את הפה. להיפך, ענה להם. עכשיו סוף סוף אפשר לפתוח את הפה.
טענתם של המתלוננים כלפיו הייתה שכבר יש נורמת דיבור מסוימת, וכעת בא הספר ואוסר אותה. מדוע אם כן שנרכוש ספר חומרות שכזה, מה אטרקטיבי בזה? לטובתך אנו באים, אמרו לו ודאי, כדי שתמכור יותר ספרים, כדי שההלכה שכתבת תמשוך את הקורא, אל נא תסגור את פיותינו. ותשובתו של החפץ חיים, מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים, הייתה שהוא פונה אל קוראים הרוצים לדעת מה מותר להם לדבר, כאלו שכאשר אינם יודעים את המותר, יהיה פיהם סגור. אל אנשים כאלו יבוא הספר כמים קרים על נפש עייפה, ויפתח את פיותיהם.
אכן קשה לקבל את המילה "אסור". ה"מותר" תמיד יהיה אטרקטיבי יותר. הפיתרון ל"בעיה" הזו איננו בשינוי ההלכה, אלא בחינוך ובתפילה שניגש אל ההלכה מתוך רצון לשמוע את דבר השם, גם אם הוא לא תמיד יתאים לדרך בה אנו חיים לפני שפגשנו את ההלכה.
שנזכה להימשך אחר ההלכה בטהרתה, ולמצוא את הדרך הנכונה למשוך אליה את ליבותיהם של ישראל.
=======
יואל מאייר הוא מפתח תוכנה בחברה בירושלים, בוגר ישיבה
