האם כפייה חינוכית מועילה או מקלקלת?

בין עם ישראל לבין הקב"ה נכרתה ברית עולמים, ובברית שני הצדדים מחויבים זה לזה: אנחנו מחויבים כי 'כפו עלינו', והקב"ה 'מחויב' לנו כי לעולם אנו בניו אהוביו

האם כפייה חינוכית מועילה או מקלקלת?
  (צילום: שאטרסטוק)

בפרשת יתרו אנו זוכים בהתרגשות גדולה לקבל את התורה, את עשרת הדברות. ננסה לגעת מעט בשאלה האם התורה ניתנה בכפייה או מרצון, ומתוך כך גם לבחון את משמעותה של שאלה זו.

במאמר מפורסם בגמרא למדנו שהתורה ניתנה לנו בכפייה: "ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי […] מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם " (שבת פח ע"א ). לעומת זאת, בתורה אנו פוגשים את עם ישראל המקבל את התורה מרצון ובאהבה גדולה, ומכריז: "נעשה ונשמע ". מה פירושה של סתירה זו? ומעבר לכך, האם אנו בעד 'כפייה דתית'?נציע כמה תשובות לשאלותינו. התוספות שם כתבו כך: "ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן". לפי התוספות, היראה הכרוכה במעמד הר סיני עלולה הייתה להרתיע את בני ישראל, ולכן נדרשה כפייה.המהר"ל , בדבריו המפורסמים בספרו 'תפארת ישראל', פונה לכיוון אחר. לפי דבריו, התורה חייבת להתקבל בכפייה דווקא:

אבל מה שכפה עליהם ההר – שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו, ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה. ודבר זה לא היה מעלת התורה, כי התורה כל העולם תלוי בה, ואם לא הייתה התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו.

(תפארת ישראל פרק יא)לפי המהר"ל, משמעותה של הכפייה בקבלת התורה היא שהזיקה שלנו אליה איננה מבוססת על רצוננו החופשי, על הצורך הפנימי 'להתחבר' למצוות, אלא על מחויבות מוחלטת שאין בה לכאורה בחירה. העדפת הכפייה על הבחירה החופשית עשויה להישמע לנו לא מתאימה; ואכן, מיד נראה את גישתו ההפוכה של הרב קוק זצ"ל. אבל קודם לכן כדאי ללמוד גם את המשך דברי המהר"ל, שכן הוא נוגע בנקודה נפלאה – קבלת התורה בכפייה 'מחייבת' גם את הקב"ה באותה מידה, זוהי מחויבות הדדית שאי אפשר להיפרד ממנה: וכך מוכח במדרש בפסוק ולו תהיה לאישה לא יוכל שלחה כל ימיו. כשבא הקדוש ברוך הוא לתת תורה על הר סיני כפה עליהם ההר כגיגית שיקבלו תורתו […] להיות החיבור הזה הכרחי, וכל זיווג וחיבור הכרחי אין סילוק והסרה (שם).

בין עם ישראל לבין הקב"ה נכרתה ברית עולמים, ובברית שני הצדדים מחויבים זה לזה: אנחנו מחויבים כי 'כפו עלינו', והקב"ה 'מחויב' לנו כי לעולם אנו בניו אהוביו. המהר"ל, שמסביר את עומק המחויבות שלנו לקיום התורה והמצוות, הוא גם זה שמדגיש את 'הכפייה ההדדית', ועומד על כך שברוך ה' זכינו לברית מוחלטת עם הקב"ה.כאמור, הרב קוק זצ"ל הציג עמדה שונה לגבי מקומה של הכפייה. ב'שמונה קבצים' נכתב דבר נפלא:כשמלמדים את האדם תורת ההכנעה לפני האלוקים, ואין מלמדים אותו את הגדולה האלוקית, הרי מקלקלים בזה את נפשו, שמלמדים אותו לחיות חיי עבדות והשפלה. הכרח הוא ללמד תחילה את הגודל האלוקי במדה כזאת, שיולד בנפש ציור נאמן, שהיחש של הכנעה שנולד בלב האדם כלפי האלוקות הוא באמת התכונה של הגדלות העליונה .

(שמונה קבצים, קובץ א תתע)

לדעת הרב אין מקום לכפייה במובן הפשוט, שכן הכפייה והכניעה מקלקלים את הנפש. במקומם צריכה לבוא העמידה מול האינסוף ברוך הוא: כאשר אני שואל את עצמי איפה אני מול הגודל האלוקי, מתעוררת בי הכנעה שצומחת מתוך גדלות. במקום אחר מסביר הרב שגם הכפייה בקבלת התורה לא הייתה כפייה חיצונית אלא כורח פנימי, שנבע מתוך המצב האמוני הגבוה שבו היו ישראל מצויים. כשרואים ניסים גלויים אי אפשר שלא לומר "נעשה ונשמע" (לפי פירוש זה לא מובנת האמירה של הגמרא בשבת שם, שלפיה הכפייה היא "מודעה רבה לאורייתא", אך לא נרחיב בזאת כרגע). כך כותב הרב ב'עין אי"ה' על מסכת שבת (פח ע"א):אם אתם מקבלים את התורה מוטב, הרי אתם מגלים את מציאותכם העצמית כמו שהיא באמיתת הווייתכם. ואם לאו, שם תהא קבורתכם, וכל המציאות כולה מתקוממת כנגדכם כאשר אתם מתקוממים מול עצמיותכם.

הרב מכוון לכך שהתורה טבעית לנו, היא איננה כפויה עלינו. הקב"ה נתן לנו את מצוות התורה כדי שנגלה את כוחותינו ואת סוד נשמתנו. התורה אינה חיצונית לנו, היא חלק מאיתנו והיא מצמיחה את כל מידותינו ומעשינו. מי שקשוב לקולו הפנימי מבקש את ה', דורש את ה', ושמח בתורה ובמצוות – "שמחנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך". התורה היא משמחת, מפני שהיא מוציאה את כוחותינו אל הפועל. אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה מעצמו, ושתי כליותיו לימדו אותו איך לעשות זאת, כי באמת התורה מצויה בתוכנו; מאותה סיבה גם קרא רבי נחמן למצוות 'עצות'.

וכך הרב זצ"ל ( מאמר "נעשה ונשמע" במאמרי הראי"ה): " כל דבר החקוק בטבע אינו צריך לשמיעה וללמוד. הדבורה בונה את תאי כוורתה בדיוק המספרי היותר שלם, בלי שמיעה של שיעורים בהנדסה, מפני שכך חקוק בטבעה… ואנחנו במעמד הר סיני… באנו לידי המעלה העליונה הזאת, ונהיינו ישראלים טבעיים טהורים ובשביל כך הקדמנו נעשה לנשמע ". נפלא ועמוק. התורה טבעית לנו, חקוקה עמוק בנשמתנו, והתורה מגלה את הרצון הטבעי שלנו.למילה 'מצווה' יש שתי משמעויות, המקבילות לכיוונים השונים שראינו – ציווי וצוותא. חשוב לקיים את מצוותו של המלך, אך באותה נשימה עלינו גם להתחבר למצווה, לעצמיות שלנו. בהתאם להבנה כפולה זו, המתח שבין כפיית הר כגיגית ל'נעשה ונשמע', הסביר מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין את המדרש על הפרשה שלנו:ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה. אמר רבי יוסי, יהודה היה דורש: ויאמר ה' מסיני בא, אל תקרא כן, אלא ה' לסיני בא, ליתן תורה לישראל. או אינו אומר כן, אלא ה' מסיני בא, לקבל את ישראל, כחתן זה שהוא יוצא לקראת כלה.

(מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ג)

התנאים נחלקים כאן לגבי אות אחת: ההבדל בין 'מסיני' ובין 'לסיני' מייצג שתי תפיסות עולם לגבי היחס שבין הקב"ה לכנסת ישראל. רבי יהודה אינו מוכן לקבל את הפסוק כפשוטו – "ה' מסיני בא"; האם הקב"ה בא לסיני באופן שעם ישראל מגיע? הרי "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים"? לפי ההסבר החלופי שמציע רבי יהודה ה' גבוה מהאדם, הוא בא לסיני לתת את התורה וכופה עלינו את ההר כגיגית.רבי יוסי לעומתו קורא את הפסוק כפשוטו – "ה' מסיני בא" – ועומד על כך שהקב"ה מופיע כשווה כביכול לעם ישראל: "כחתן זה שהוא יוצא לקראת כלה". מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה היא כשל דוד ורעיה, ומעמד הר סיני הוא שיא ימי האירוסין, "אהבת כלולֹתיך".אנחנו מבקשים לאחד את תפיסותיהם של רבי יהודה ורבי יוסי: בהבנה עמוקה ובהפנמה נקשיב לקול ה' הקורא לנו "אנכי ה' אלקיך", ובו זמנית נתפלל לחוש באהבה ובגעגועים כחתן היוצא לקראת כלה.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע