אוטובוסים בשבת? זהו רק קצה הקרחון.

יש לנו רק מדינה אחת. זהו נתון הפתיחה. איתו אנחנו חייבים ללמוד להסתדר. זה בכלל לא משנה אם כל צד חושב שהוא צודק, לא משנה מה קבוצה אחת חושבת על הקבוצה השנייה או בשליחות של מי היא פועלת. זה כמו צעצוע אחד שמבוגר נותן לשני ילדים ומצפה מהם להסתדר, לשתף, לחלוק ובעיקר לוותר.

האם אנחנו מוותרים? האם אנחנו באמת מוכנים ללכת לקראת האחר? לקראת השונה?

האמת היא, שאנחנו למעשה כופים את דעתנו על אנשים אחרים. באלגנטיות, לא חלילה בריש גלי. אנחנו לא מכריחים את הפלג השני לקיים מצוות או לכפור בהם, אבל אנחנו בהחלט יודעים להכשיר את הקרקע כך שתתאים לנו, ותפריע לשונה מאתנו לדבוק במה שהוא מאמין או רוצה.

יש כפייה חילונית

וזה בכלל לא משנה באיזה צד של המתרס אתה. הדתיים בארץ סובלים מכפיה חילונית. אין ספק, שללכת במרחב הציבורי הופך להיות משימה קשה מיום ליום. שלטי החוצות שמתהדרים בתמונות לא צנועות וצורת הלבוש הפרובוקטיבי והמינימלי של ההולכות לצידך במדרכה, הם אלו בדיוק המראות שמהם אתה מנסה בכל כוחך להימנע.

המוזיקה שבוקעת מהבית הסמוך בקולי קולות בליל שישי וממנה אין לך אפשרות לברוח, או לחיצות היד בין גברים לנשים, המקובלות בכל מקום רשמי שאליו אתה מגיע, הן כפיה חילונית חד משמעית.

כך גם העובדה שאדם דתי, לא יכול להתפלל היכן שנפשו חפצה, כמו בקבר יוסף או בהר הבית, וכן  שחייל דתי חייב לשמוע נשים שרות בטקסי הצבא (ולא כאן המקום לדון אם הדבר הוא אכן בעיה הלכתית או לא). אכן, לא קל לקיים את מצוות הדת, במדינה חילונית כמו שלנו.

יש גם כפייה דתית

וחילונים? אלו שאינם שומרי תורה ומסורת? אל תדאגו, גם להם  יש חיים לא פשוטים. הכפייה הדתית בארץ, רק מתעצמת מיום ליום.

התחבורה הציבורית, שרות הניתן לאזרח על ידי המדינה, אינה עובדת בשבת. תקציבי לומדי הישיבות, גדולים באופן ניכר מתקציבי הסטודנטים בארץ. טקס חתונה פורמלית חייב להתבצע רק דרך הרבנות הראשית, וכן טקס הגירושין. (ושלא נזכיר, כי אם בטעות התאהבת בגרושה, ושם משפחתך הוא "כהן", אתה יכול לשכוח מחתונה בכלל). לוויות רשמיות עוברות רק "חברה קדישא", ובימות הפסח אסור לך למכור חמץ בפרהסיה, גם אם אתה לא ממש מאמין בכל ענייני החג.

בתשעה באב, קיים איסור לפתוח בתי שעשועים, וכמו כן אסור לגדל חזיר על אדמת ארץ ישראל. למה? כי ככה קבעו. כי הדתיים קובעים. ושלא להזכיר את עניין שעון החורף קיץ, שעליו יש פולמוס שלם.

כפייה יש לכאן ולכאן. ההתנהגות שלנו תמיד תשפיע על האחר.

אז מה עושים? למי זכות הקיום הטבעית? כנראה לשני הצדדים. אנו צריכים להמשיך לחיות כאן ביחד, עם פשרות וויתורים, כואבים ככל שיהיו.

כי אין ברירה, אנחנו באמת בסירה אחת. ולא משנה איזה צד ייתן את הטון. מספיק שצד אחד בסירה הרעועה הזו ישקול יותר, הוא יטביע את כל הסירה כולה.