הגאולה של עם ישראל תלויה בעשייה שלנו

הפסוק "וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" מופיע אחרי פרק ב כדי ללמדנו שהגאולה של עם ישראל תלויה בעשייה שלנו – בהתגלותו של משה רבנו, במעשיו ובחוש הצדק והמוסר שלו. רק אז, עם האנחה והזעקה של עם ישראל, הקב"ה שומע ומתחילה גאולתנו

הגאולה של עם ישראל תלויה בעשייה שלנו
  (צילום: שאטרסטוק)

בפרשת שמות אנחנו עוברים מספרם של יחידים, ספרם של האבות והאמהות, לספר של האומה, של עם ישראל – ספר שמות.

בספר שמות הולכת ונוצרת האומה הישראלית. יציאת מצרים, ואחריה מעמד הר סיני, הם שניים מהמעמדות המכוננים של עם ישראל. יצירתו של עם ישראל, כפי שהיא מתוארת בספר שמות, אינה יצירה טבעית ונורמלית: בדרך כלל סיפורו של עם מתחיל בקשר שלו לארץ שבה הוא חי, ולאחר מכן ההיסטוריה מתחילה להתגלגל, נוצרים חוקים, וכן הלאה. אומנם במגילת העצמאות נאמר ש"בארץ ישראל קם העם היהודי", אבל זה לא מדויק; העם היהודי לא קם בארץ ישראל אלא במצרים, באופן לא נורמלי, בשונה מכל אומה ולשון. מסיבות שלא נעסוק בהן כאן, העם היהודי מתחיל את סיפורו בשעבוד מצרים, ונולד מתוך הגלות הקשה.

בפרק א בספר שמות מתוארת תחילתה של תקופה חדשה במצרים, תקופה של שעבוד וגזרות קשות: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ … כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, יג–כב). לאחר מכן בפרק ב מסופר על הולדת משה ועל יחסו לסביבה ולעוולות שפגש. בסוף פרק ב נאמר כך: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל האלקים מִן הָעֲבֹדָה" (שם ב, כג). זעקה זו הייתה נקודת המפנה שממנה החלה הגאולה: "ויִּשְׁמַע אלֹקים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אלֹקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אלֹקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אלֹקים" (שם, כד–כה). המשך התהליך מתואר בפרק ג – מעמד הסנה, ובו הפנייה האלוקית למשה רבנו שיוציא את בני ישראל מארץ מצרים.

כמה שאלות עולות מכך, נעסוק כאן בשתיים מהן (הרב נחמיה רענן הרחיב על כך):

א. מדוע בני ישראל לא זעקו על צרת השעבוד קודם לכן? או באופן אחר – מלשון הפסוק נראה שיש קשר בין מות מלך מצרים לבין אנחתם וזעקתם של בני ישראל; מהו הקשר?

ב. מדוע פסוקים אלו אינם מופיעים בסוף פרק א, שבו מסופר על השעבוד, לפני שהתורה עוברת לתיאור דמותו של משה בפרק ב?

על השאלה הראשונה השיב ה'שפת אמת' בשם סבו, בעל 'חידושי הרי"ם':

בפסוק וימת מלך מצרים וכו', ויאנחו בני ישראל וכו'. פירש מורי זקני ז"ל כי קודם שמת היו שרויים כל כך בגלות, כי לא הרגישו שהם בגלות. ועתה התחיל קצת גאולה, שהבינו הגלות והתאנחו.

(שפת אמת שמות תרנ"ו)

מות מלך מצרים גרם לישראל להיאנח ולזעוק אל ה', כי רק במותו הם שמו לב לחומרת מצבם. עד אז היו בני ישראל שקועים לחלוטין בעבדות, ולא היה להם זמן 'להרים את הראש' ולחשוב, להתבונן במצב הגרוע שבו הם מצויים. מותו של מלך מצרים אִפשר להם להבין את מקומם האמיתי בגלות, את סבלם – ומכך נובעת זעקתם אל ה'.

רעיון זה, בניסוח אחר, מופיע בפירוש 'העמק דבר' לפסוק זה:

וימת מלך מצרים. והיה באותו יום יום מנוחה מן העבודה, כדרך המלוכה שהיו כל שרי פרעה טרודים בהספדו, וגם את עבדיו העברים הניחו בזה היום. אז ויאנחו בני ישראל מן העבודה, שבכל הימים לא הניחו להם לחקור ולהתייעץ על צפוניהם ולהתאנח על זה, מקוצר רוח ומעבודה קשה. אבל בזה היום היו מתאנחים על זה הרבה מה יהיה בסופם, וכי לעולם יהיה כן ח"ו.

הגאולה החלה כאשר בני ישראל הגיעו להכרה בכך שהם מצויים בהסתר. הכרה זו הובילה לאנחה, ובהמשך – לזעקה לה'. כל עוד בני ישראל לא הכירו במצבם, הם קיבלו את המציאות כפי שהיא, ולכן לא נאנחו וודאי שלא התפללו לצאת מהמצר.

דברים דומים אמר הבעש"ט על הפסוק: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יח):

כאשר יודע האדם נגעי לבבו שהוא חולי הנפש בסוד הקטנות, אחר שיש לו דעת זה אז ממתיק על ידי דעת זה, וזה רפואתו. מה שאין כן כשהוא בסוד ההסתר, כמו שכתוב "ואנכי הסתיר אסתיר", שאינו יודע שהוא חולה ברוחני, אז אין לו רפואה למכתו האנושה.

(כתר שם טוב אות כה)

האדם הוא במצב קשה כל עוד הוא בהסתר, כל עוד אינו יודע שהוא נתון במצב של 'קטנות'. אחרי מותו של מלך מצרים הבינו בני ישראל את מצבם, נאנחו וזעקו, ואז ה' שמע לזעקתם.

כדי לענות על השאלה השנייה, נתבונן בתוכנם של פרק א ופרק ב.

כאמור, פרק א מתאר את תולדות השעבוד של ישראל במצרים, ופרק ב את תולדותיו של משה רבנו – שאותו אנו לומדים להכיר מראשית הולדתו, לפני שהפך למנהיג. כל אחד מהפרקים עומד בפני עצמו; בפרק א מתוארים תהליכים כלליים בלבד, ואילו בפרק ב אנו עוברים לסיפורו של מקרה פרטי. הרב תמיר גרנות הסביר באופן נפלא את היחס בין הפרקים; לשיטתו הפרקים מתרחשים במקביל, באותו זמן, אך מתארים שתי נקודות מבט שונות: בפרק א תוארה גזרת ההשמדה כפי שציווה אותה פרעה לעמו, גזרה המתייחסת לכל הבנים; ואילו בפרק ב מתוארת הגזרה מנקודת מבטן של יוכבד ומרים, כשהיא נוגעת לגורלו של משה. בפרק א תוארה גזרת השעבוד על כלל ישראל; ואילו בפרק ב השעבוד נודע דרך עיניו של משה, הרואה בסבלותם של ישראל.

מה המשמעות של הבאת התיאורים באופן זה? אם מתבוננים רק בפרק א, רואים מצב קשה של אכזריות וחוסר תקווה; היכולת להתבונן בו זמנית גם בפרק ב מלמדת אותנו שגם בתוך השעבוד הנורא אפשר למצוא קרן אור. עמרם ויוכבד, מרים, ולאחר מכן משה רבנו – הם אלו שבכוח אמונתם הגדולה ועשייתם שינו את מהלך ההיסטוריה משעבוד לגאולה. בשלב זה משה רבנו אינו יודע שהקב"ה בחר בו להושיע את עם ישראל, להנהיגו ולהוציאו ממצרים; אך כפי שאמרה נחמה ליבוביץ בעיונים שלה בפרשה זו, במעשיו הוא מגלה "רגש אחווה לבן עמו", חוסר יכולת "לסבול כיעור בתוך עמו", וגם במקרה שבו "גם העושק וגם העשוק נכרים …אין משה יכול לראות מעשה עוול, והוא מתייצב לימין הנרדף". המסקנה מכך היא שהגאולה אינה יכולה לבוא אלא מתוך אתערותא דלתתא, התעוררות מלמטה.

אולי זו התשובה לשאלתנו השנייה: הפסוק "וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" מופיע אחרי פרק ב כדי ללמדנו שהגאולה של עם ישראל תלויה בעשייה שלנו – בהתגלותו של משה רבנו, במעשיו ובחוש הצדק והמוסר שלו. רק אז, עם האנחה והזעקה של עם ישראל, הקב"ה שומע ומתחילה גאולתנו.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע
3 תגובות - 3 דיונים מיין לפי
1
מי כותב הדברים?
ק.ג | 28-12-2018 13:06
?
2
אכן, רק אחרי "ויזעקו" החל מנוע הגאולה
מלכי | 29-12-2018 19:04
לצערי ציבור גדול שבוי בחצי גאולה, במדינה, ויש לו סבלנות גדולה ומוכן לדרך ארוכה עד לגאולה השלמה. אין זעקה לגאולה השלמה!!!! ודאי יש לשמוח על הטוב שבמדינה, אך בוודאי ראוי לזעוק ממש לגאולה שלמה.
3
על פי דו"ח העוני תשכחו מגאולה
משה אהרון עו"ד | 01-01-2019 11:09
המבקש לדעת למה : קראו דעתי בעניין בבלוג : כי זה כל האדם - בלוג . תחת הכותרת : דוח העוני