למה רק יוסף זכה לתואר "צדיק"?

ברגעים קשים כאלה, כשאחיו מקנאים בו ומבקשים להמיתו! הוא שר לה' על הנפלאות והטוב "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים"..."אלוקים חשבה לטובה". "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם..." זה יוסף החולם, הסולח, המוחל, האוהב, הרואה למרחוק והמאמין ששם השם שגור על פיו ובנשמתו בכול מסכת חייו

למה רק יוסף זכה לתואר "צדיק"?
  (צילום: שאטרסטוק)

"יוסף הצדיק" -תואר שקיבל רק יוסף מבין האחים. הוא עמד בפיתוי של אשת אדונו.

כיצד הוא מצליח להתגבר על יצרו? חז"ל לימדו אותנו:

"באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידים אחיך שייכתבו על אבני האפוד, ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם?" (מסכת סוטה, ל"ו, ע"ב)

"ואף איקונין של רחל אמו ראה" (ירושלמי, מסכת הוריות, ב', ה')

א. ננסה להעמיק מעט בדברים שלימדו אותנו רבותינו. ב. ננסה להציע כיוון נוסף שבגינו זכה יוסף להיקרא " צדיק יסוד עולם".

1. בלוח "היום יום" של חב"ד מובא הסיפור הבא: (מתורגם, ומתאים לשבוע של י"ט כסלו)

הסבא משפאלע היה איש נלהב מאד, ביתר שאת ויתר עז על שאר חבריו תלמידי המגיד. בביקורו בלאדי אצל רבינו הזקן – סיפר, אשר בהיותו בן שלש שנים ראה את הבעל שם טוב "וכך התבטא: "והוא הניח את ידיו הקדושות על ליבי ומאז חם לי". תנועת צדיק, ומכל שכן ראיה או שמיעת קול, צריך לפועל שלא ישכח לעד.

יוסף נמצא רחוק ממשפחתו, בעולם זר ומנוכר, ועומד בניסיון קשה. ההשפעה של אבא עליו היא כ"כ חזקה, ששולחת לו חבל הצלה גם ברגעים אלה. זה נכון בוודאי ביחס החם, האוהב הפשוט בין הורים לילדים ("אף איקונין של רחל אמו ראה") ואולי גם כולנו מחויבים לכך בקשר שלנו עם התלמידים. מי שזוכה להניח ידיו הקדושות על ליבו של תלמיד, גם אם הוא לא האדמו"ר הזקן… יש להניח (ולהתפלל..) שזה ישאיר רושם עמוק לכל חייו של התלמיד.

2. ה"נתיבות שלום" שם דגש אחר בדברי חז"ל אלה :

"וכאשר עמדו ישראל לרדת למצרים התחדש שוב האיחוד כאשר התוודע יוסף אל אחיו ויאמר אני יוסף… וכן מצינו אצל יוסף בשעת הניסיון, שאחז"ל שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וזה הצילו. כי בשעת הניסיון היה יוסף בודד במצרים ולא הייתה שום דרך הצלה אלא ע"י שנראית לו דמות דיוקנו של אביו, שהתקשר עם אביו ושוב לא היה יחיד, ובכח זה ניצל מהניסיון".

הלימוד הגדול הוא- סוד האחדות. היציאה ממצרים מחייבת חיבור בין האחים, ולעולם "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". החידוש שלמד ה"נתיבות שלום" שיוסף, כדי להתגבר על יצרו, חייב היה שמישהו יהיה אתו! גם אם לא מישהו בפועל ממש, אלא "רק" דמות דיוקנו של אביו… " ושוב לא היה יחיד" החינוך שאנחנו מבקשים להתחנך בו, שאנחנו חלק ממשפחה גדולה, מאומה גדולה, כולנו חוליה בשרשרת הדורות. הידיעה הזו והחוויה הכ"כ עמוקה, היא זו שמחזקת ומעצימה את הזהות הדתית של הנוער ושל כולנו.

זה גם אולי המשך דברי הגמרא:"ורצונך שימחה שמך מביניהם?" ההשתייכות למשהו גדול ממני, לעם סגולה , דרך אבא ואימא וכך עד אברהם אבינו ושרה אמנו- היא זו שסייעה ליוסף להיות "צדיק יסוד עולם".

3. השבוע ציינו את יום פטירתו של הרב נריה זצ"ל. וכך הוא כתב על דברי חז"ל שהבאנו:"ומעשה אבות סימן לבנים: כל אדם חייב שתהיה בפניו דמות דיוקן של אדם המעלה, אדם ביקר, שבכל שעת מבחן תיראה לפניו ותנחה את אורחותיו". אם עד כה הפנייה שלנו הייתה להורים (ולמורים- " המלמד את בן חברו תורה… כאילו ילדו") הרב נריה פונה אל כולנו, כמי שחייבים לנצור בליבנו "דמות דיוקן של אדם המעלה" שהולך עמנו בדרכנו. אתו אנחנו "משוחחים" והוא מונח וצרוב עמוק בליבנו.

היה מי שדייק בדבריו של הרב נריה, שלא הביא את המשך דברי הגמרא :"אמר לו: יוסף, עתידים אחיך שייכתבו על אבני האפוד, ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם?", לא בכדי… יוסף לא היה צריך, וגם לא זכר כך את אביו, כמי ש"מאיים" על יוסף. מספיק שדמות דיוקנו הטובה המתגעגעת והאוהבת של אבא נראתה לו… מחנכים בחיוב… כמה נפלא.

4. הרב חיים סבתו בספרו "בשפריר חביון" הביא סיפור מדהים (כתמיד, תענוג גדול…) על דברי חז"ל אלה. (עם תובנה נפלאה בסופה)

דמות דיוקנו של אביו

בחור ישיבה הייתי. בימי שישי נוהגים היינו, אלחנן החברותא שלי ואני, להלך ברחובות מאה שערים לחנויות ספרים, לעיין בספרים חדשים ולפשפש בישנים. פעם אחת ראיתי על מדרכה ערמת ספרים וחוברות ישנים למכירה, ולידה עומד זקן אחד. פשפשתי בערמה וראיתי בה ספר קטן שכריכתו קרועה ודפיו מפורדים. עיינתי בו וראיתי שהוא ספר דרשות של חכם ממרוקו לפני מאה ושמונים שנה.

נמלאתי רחמים על הספר. חשבתי לעצמי כמה טרח זה המחבר עד שחידש את חידושיו, וכמה שמח כשראה אותם מודפסים בספר, וכמה ממון שיקע בו, מי יודע כמה חיזר על פתחי נדיבים שיסייעו בידו להדפיס דרשותיו, וכמה השיבו פניו ריקם והכלימו אותו, עד שזכה לראותו יוצא לאור עולם ושלח אותו לכמה וכמה חכמים ונדיבים, מהם השיבו לו ומהם לא טרחו כלל לענות. ואותם שהשיבו, מהם נתנו לו כמה פרוטות ומהם הסתפקו במילי דברכה, ועתה מושלך הוא על המדרכה ברחובות ירושלים כאבן שאין לה הופכין.

שאלתי את הזקן למחירו. הוא נטל אותו, הפך אותו בידיו, הביט בו והביט בי וחזר והביט בו, לשער מה עניין מצאתי בו כדי שיוכל לקבוע את מחירו. לבסוף אמר מה שאמר. אמרתי לעצמי, כדאי הוא המחבר הזה שאשלם ממון זה ואעיין בדרשותיו.

בשבת נטלתי את הספר ועיינתי בו. ראיתי שדברים שבו ידועים ואין בהם חידוש, ודברים אחרים אינם אלא נוטריקון וגימטריאות. כמעט וניחמתי על שלקחתי אותו ועל הממון ששילמתי עליו. סוף סוף מעט ממון שהיה לי טרחתי עליו הרבה בשיעורים פרטיים בגמרא לבני עשירים. אבל אז צדה את עיני דרשת המחבר לפרשת וישב. ראיתי פירושו של המחבר לדרשת חכמינו על הפסוק "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו", שכמעט נכשל יוסף בעברה עד שנראתה לו דמות דיוקן אביו ופירש ומצא חן בעיניי. שמחתי מאוד על הדרשה שדרש המחבר לפרשה ועל הביאור שלו לדברי חכמים ונשתמר הדבר בליבי.

אחר עשרים וחמש שנים ואני מלמד בישיבה, הזמינו אותי בחורף אחד למקום אחד בדרום לדרוש בפרשת השבוע לחברי הקיבוצים שבסביבה. הגעתי למקום בשעת ערב. מאות אנשים היו שם, האולם כבר היה מלא. לא היה מקום פנוי אחד. התפעלתי מאהבתם לתורה. אחר שסיימתי דבריי אמרה לי קשישה אחת מן הקיבוץ שזה לה חמישים שנה מאז שעזבה את בית אביה שלא שמעה דרשה בפרשת השבוע. העמידו אותי על במה לדרוש, וראיתי את עיני הקהל נעוצות בי כאומרים נראה מה יאמר זה. נבהלתי.

הפרשה הייתה וישב. דרשתי על פרשת יוסף ואחיו, וכשהגעתי לעניין יוסף ואשת פוטיפר ולעמידה בניסיון הזכרתי את דברי חכמים על הפסוק "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו". עוד אני מדבר ומאמצע האולם קם קיבוצניק אחד וקורא בהחלטיות: כבוד הרב, אני לא מאמין לדבריך ולא לדברי חכמים. לא יעלה על הדעת שבשעה כזו מה שראה יוסף הוא את דמות דיוקן אביו. והוסיף עוד דברים שהשתיקה יפה להם. הקהל הביט בו והביט בי ואני הייתי כאיש נדהם. מה אשיב לו לקיים דברי חכמים. שתקתי רגע והתפללתי בליבי תפילה קצרה שלא אכשל ויאיר ה' את עיניי לכבוד התורה ולכבוד חכמינו זיכרונם לברכה. עוד אני מתפלל והאולם כולו דומם, מחכה לראות איך ייפול דבר, ואותו קיבוצניק עוד עומד מולי, באה לפני דרשה מאותו חכם ממרוקו שקניתי את ספרו בערב שבת קודם עשרים וחמש שנה, ואמרה, אין לך דבר שאין לו שעה. עתה הגיע זמני, פתח פיך ויאירו דבריך ואני אהיה עימך.

פתחתי ואמרתי. בביתו של יעקב אבינו בכנען לא היו מראות, ובוודאי גברים לא ראו את פניהם. לפיכך יוסף הצדיק מעולם לא ראה את דמותו. ועוד אמרו חכמים על הפסוק בן זקונים הוא לו שדמות דיוקנו של יוסף הייתה כדמות דיוקן אביו. אלא שהוא היה בלא חתימת זקן. ומשעברו שנים במצרים נתמלא זקנו ודמה לאביו בכול.

ולאותה מרשעת, אשת פוטיפר, בוודאי היו בחדרה כמה וכמה מראות להתייפות בהן. ואז ראה ממולו דמות דיוקן. הוא, שמעולם לא ראה את דמות עצמו, ראה דמות דיוקן ונבהל. אבא, מה אבא עושה כאן, אמר לעצמו. והאמת, שאת דמות עצמו ראה ולא ידע.

כמה גדולים דברי חכמים שאמרו דמות דיוקן אביו נראתה לו ופירש מן העברה.

עוד אני מסיים את דבריי אלה והקיבוצניק שעמד ניצב לעומתי צועק: בראבו! בראבו, כבוד הרב! משנתיישבה דעתו, התיישב במקומו.

כל הקהל נתחייך.

הוספתי ואמרתי להם. ומה ביקשו חכמים ללמדנו במדרש זה, שאם אדם רואה בדמות עצמו את דמות דיוקן אביו ואת כל שלשלת הדורות שלפניו, מובטח הוא לו שלא ייכשל בעברה. כמה גדולים דברי חכמים.

הלימוד הגדול והפשוט שלימד הרב סבתו, ממשיך ומעמיק את שלמדנו. אדם צריך להתחנך (ולחנך…) כך, שרואה בדמות עצמו את דמות דיוקן אביו ואמו וכל שרשרשת הדורות שלפניו.

נבקש להאיר נקודה נוספת בחייו של יוסף, שזכה להיות "צדיק יסוד עולם". ובמקום פרשנות, נבקש להביא שיר מדהים ומרגש של זלדה:

הלומת געגועים

לקרבת נפש בלי פניות

ספרתי לרוח

שזרק קר אל פני וברח

כמה עדינות וכמה חסות

כמה עצה יש במלה אח.

 

וכמה קנאה! לחש

יוסף הצדיק

שאחיו זרקוהו לבור.

 

נדהמתי מיפיו

אך לא בכח היפי

הקיצה בנפשי הנקודה

הפנימית.

זכרתי חכמתו –

אך לא בכח הבינה

האירה תקוה

שהיא למעלה מכחו של אדם.

ואמרתי:

איזו גדלות לשיר פלאך י-ה

כמו ששרו חיי החולם

=======

(הלומת געגועים. "השוני המרהיב")

זלדה מעמידה את הסליחה של יוסף לאחיו במקום הפשוט שקשה לעמוד בו בחיי היומיום. ויוסף שיש בו יופי – חיצוני ופנימי, שיש בו חכמה המאירה תקוה למעלה מכוחו של אדם (מי יכול היה לעמוד בשנאה כזו של האחים ?…) ויש בו נקודה פנימית (לדעתה של זלדה, רק נקודה זו מאירה את דמותו הפלאית) כשברגעים קשים כאלה, כשאחיו מקנאים בו ומבקשים להמיתו! הוא שר לה' על הנפלאות והטוב "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים"…"אלוקים חשבה לטובה". "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם…" זה יוסף החולם, הסולח, המוחל, האוהב, הרואה למרחוק והמאמין ששם השם שגור על פיו ובנשמתו בכול מסכת חייו.

פשוט שהוא!! "יוסף הצדיק…". (הרב יונתן זקס בשיחה על פרשת "ויגש" לימד שהסליחה של יוסף – זהו הרגע המתועד הראשון!! בהיסטוריה שבו אדם סולח לזולתו. האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים, וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עברנו).

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
4 תגובות - 4 דיונים מיין לפי
1
בנוגע לדיוקן אביו
עידן | 01-12-2018 18:54
רשום במפרשים שיוסף היה מסלסל בשיערו עוד לפני הניסיון עם אשת פוטיפר והוא היה כבר במצרים ולא נשמע הגיוני שלא היה מסלסל בעודו במצרים בפני מראה ששמה מוסכם שהיה מראות.
2
בהקשר לתגובתי הקודמת
עידן | 01-12-2018 19:05
לכן המסקנה שאני מגיע אליה שדמות דיוקנו של אביו זה התוכן יותר מאשר הדמות הפיזית.תמיד כיהודים נמדדנו ברגעי אמת.אנשים היו ממיתים עצמם בשואה על להניח תפילין ופה אנשים מתהלכים ולא מניחים וזה למה כי עם ישראל נמדד ברגע אמת.יוסף סלסל בשיערו לפני כן אבל כשהגיע רגע האמת הוא ראה דמון דיוקנו של אביו.יוסף משיתא שהיה כופר ונכנס לקודש הקודשים ברגע האמת אמר די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת והוא ראה את דמות דיוקנו של אביו.את העניין שעכשיו אני עומד בצומת של אל חזור.
3
המרכיב המכריע ....
משה אהרון עו"ד | 01-12-2018 20:03
יש מרכיב נוסף בצדיקותו של יוסף שמשום מה לא עומדים עליו. יוסף משנה למלך מצרים בנקל יכל לכאורה להופיע בכנען . לסגור הפרשה ולנחם סוף סוף את אביו. ואף לגאול עצמו מגעגועיו ומייסוריו הנוראיים. אלא שביכר לסבול עוד ועוד .עד שתבשל העת. עת אחיו ירדו ברעב וההתוודעות תהא בשלבי מחילה מורכבים ומפייסים ולא בפתאום. שהאחווה שוב תהייה נכונה ותתאפשר ריאלית . אם היה עושה כן דהיינו להופיע בפתע כמשנה למלך מצרים. המופיע בפתע עם צבא של מלווים משפחת יעקב הייתה מתפרקת......
4
מדוע נקרא יוסף הצדיק
אבן צור סעדיה | 03-12-2018 19:33
המאמר מאוד מעניין. מהו שם הסופר , הרב, שהרב חיים סבתו הזכיר בספרו מופיע במאמרכם זה