אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

קיצוניות זו כן מילה גסה

החלום שלי הוא לראות רבנים שיקומו ויחזירו את העיר שלי, בית שמש, להיות עיר מעורבת, בה יש זכויות גם לציבור החילוני, לציבור הדתי, לנשים, לחרדים ולכל תושב שהוא. החלום שלי היא לראות את הציונות הדתית מתעוררת ללחום בעוז למען השפיות, למען הדת שכולנו יכולים לחיות אתה באהבה, מבלי להיסחף למערבולת איסורים והחמרות בלתי נגמרות.

קיצוניות זו כן מילה גסה
  הלכה שלא ניתנה למשה בסיני. (פלאש90)

כששואלים אותך היכן את גרה ואת ממלמלת את שם העיר שלך בחשש, כי את יודעת שהתשובה תוביל לדיון ארוך ומתיש שניהלת כבר עשרות פעמים- סימן שמשהו לקוי.

כשאת עומדת בתחנת האוטובוס ובמרחק כמה מטרים ממך תלוי שלט שדורש ממך להתלבש צנוע על פי הגדרות מוכתבות והזויות, זה מקומם ומרתיח. כששואלים אותך איך את לא מפחדת לחזור הביתה, זה מקומם ומרתיח לא פחות.

וכשאת לא יודעת עם מה להתמודד קודם- עם ההקצנה של הציבור שלך או השנאה שמופנית כלפיו מבחוץ- את נשארת מיואשת, פגועה, עייפה, ובעיקר אובדת עצות.

איפה טעינו?

אולי המילים 'הדרת נשים' כבר לא מרוחות בענק על שער עיתון 'ידיעות אחרונות', אבל אם מישהו חושב שגל השנאה שהנושא עורר בקרב חלקים בציבור החילוני שכך- הוא עוצם את עיניו.

מצד שני, אם נתמקד בכמה שההסתה של התקשורת לא הוגנת, לקויה והזויה (אם מישהו חושב שאני באמת מפחדת לחזור הביתה, הוא מוזמן לנשום עמוק. אני לא.) אנחנו מפספסים הזדמנות להסתכל לעצמנו בעיניים ולשאול את עצמנו היכן שגינו.

ידוע כי כאשר שני אנשים מדברים לשון הרע, שלושה נענשים- המדבר לשון הרע, המקבל לשון הרע, ומי שדיברו עליו לשון הרע. תשאלו- מדוע זה שמדברים עליו נענש? האם לא דיי בכך שדיברו עליו וביזו אותו? התשובה פשוטה- לו הוא היה בסדר, כנראה שלא היה מגיע למצב בו הכעס עליו היה מתגבר לרמות כה עצומות עד שהאיש שדיבר עליו לשון הרע הרגיש צורך לחלוק את כעסו עם מישהו אחר.

אם הגענו למצב בו אישה לא יכולה ללכת על מדרכה מסוימת ברחוב מסוים מעצם היותה אישה, או למצב בו גבר מרגיש שיש לו הזכות להורות לאישה היכן לשבת- אנחנו צריכים לעצור את הביקורת (המוצדקת) כלפיי חוץ ולהתמקד קצת בביקורתיות פנים. לעשות קצת חשבון נפש עם עצמנו.

מתינות

אדם שפוי חי עם מערכת של ערכים המנחה אותו לאורך כל חיו. כמובן זוהי מערכת דינמית, שאליה נוספות השקפות, אידאולוגיות משתנות, ולפעמים ערכים מסוימים מתחזקים בעוד אחרים נחלשים ואידאות אחרות נעלמות לגמרי מהדרך בה מנהל האדם את חיו. אך יש צורך לשים לב לעקרון חשוב; אף עקרון, ולא משנה עד כמה הוא חשוב ונעלה, לא צריך להיות מוחלט ויחיד.

המערכת צריכה להיות מאוזנת, והעקרונות אמורים למתן אלו את אלו. לאומיות, שהיא דבר מבורך, אמורה להתמתן ע"י עקרון השוויון, עקרון חשוב מאין כמוהו; את עקרון הנתינה, שהיא- יש אומרים- תכונה יותר אלוהית מאשר אנושית, אנו אמורים למתן ע"י הגשמה עצמית, שהיא מטרה נעלה, שאם לא נקדם עצמנו כיצד נוכל לתרום יותר?- ועוד.

זהו אחד העקרונות המדהימים והחכמים ביותר של הדמוקרטיה, בזכותם היא הדרך המוצלחת ביותר עד היום לנהל מדינה בעיניי; כל עקרון ממתן עיקרון אחר. כולם חשובים, כולם חיוביים במידה מסוימת, אבל אל לנו ללכת לכיוון המטרה מבלי לשים לב מה אנחנו רומסים בדרך. מי שלא מסיר עיניו מן המטרה לבדוק האם הדרך ראויה- סופו ליפול למקומות מכוערים ביותר.

חטאם של פורעי תג מחיר הוא שלא מיתנו את מצוות ישוב ארץ ישראל ע"י שום עקרון אחר. לא כבוד הזולת, לא חופש דת, לא שוויון ולא נעליים; רק אדמה הם רואים מול העיניים, ובשביל שלא ייקחו אותה מהם הם מגיעים לקיצוניות מכוערת של פגיעה בחפים מפשע ואף בעיטות קשות בחיילי צה"ל (בשכחם מרצון שגם הם לבשו פעם או עתידים ללבוש את אותם המדים בדיוק).

חטאם של קיצוניי עירי הוא ששכחו שמצוות הצניעות לא אמורה לבוא על חשבון הזכות לחירות, הזכות לכבוד, הזכות לשוויון, חופש מדת וחופש. פשוט חופש לנהוג כרצוננו, בכל מישור שהוא, בכל מרחב שהוא.

במה אנחנו שונים מהחרדים?

ברם, הטעות בפסקה האחרונה היא- כמובן- הפנייה בשפה דמוקרטית לציבור שהוא אנטי דמוקרטי בעליל; הרי- ואני מצטטת- עבורם "אין מדינה, אין חוקים, אין שום דבר. רק תורה ומצוות." אך כאשר אני פונה אל הציבור הדתי לאומי בשפה זו, אני מצפה מבני הציבור להבין ולהסכים. כאשר אני שומעת זלזול בערכים דמוקרטים שבא מתוך הציבור הדת"ל בטענה ש'זוהי אינה דעת תורה'- אני נחרדת.

האם התורה סותרת את הדמוקרטיה? מאימתי? אם זוהי טענתנו- במה אנחנו שונים מהציבור החרדי? בתורה יש פסוקים שסותרים את הדמוקרטיה, אין ספק ואין טעם להתכחש לכך; אך מאידך, יש בבסיסה עקרונות דמוקרטים רבים שיש לשים עליהם את הדעת, וכל זלזול ב'דמוקרטיה המערבית הקלוקלת'- מקומו לא אצלנו.

הלא מייסדי הזרם הדתי לאומי השכילו להבין שרק בשיתוף פעולה עם הציונות הדמוקרטית נוכל לנהל מדינה שתהיה יהודית באמת- יהודית נאורה, פתוחה, מקבלת ומאירת פנים, שדרכיה דרכי נעם. רק כשנקבל אלינו את הרעיון של חופש מדת בצורתו האמתית- כשנקבל באמת את זכותו של כל אזרח ואזרח להתנתק מהדת היהודית אם זהו רצונו- נוכל לחיות בשיתוף ובכבוד הדדי.

כל ניסיון לכפיה, להקצנה, כל גילוי בורות שמוביל אותנו לקיצוניות מסוכנת- רק מביא עלינו חיצי שנאה ומטחי זעם. מעבר לכך שזה פסול מעקרו, התוצאה שלילית, ובמקום לקרב- כל התוספות למיניהן רק מרחיקות את אחינו מאיתנו, מהדת ומאלוהים.

הלכה שלא ניתנה למשה מסיני

כשנוספות הלכות חדשות ומשונות אל הדת שהכרנו (אני לא חושבת שלפני מאה שנה היה איסור הלכתי ללכת במדרכה בה הלכה אישה. מצטערת.) זה רק גורם להרמת גבה ולתפיסה שגויה שכנראה כל ההלכות, משמירת שבת ועד לנטילת ידיים, מקורן ברבנים הזויים שקמו והחליטו להקצין ולהפוך על פיהן את היהדות המקורית ואת המצוות שנתנו מסיני.

הדבר הופך מושא לבדיחות וללעג- ולכל דתי שמתחת לכיפה יש גם מח מתפקד באופן עצמאי אין הסבר אמתי למתרחש. בעיקר אין הסבר אמתי לשתיקה הרועמת שמורגשת ביותר מהנוער של הציבור ומהרבנים המתונים, שעיניהם בראשם והם לא מתכוונים להיכנס למירוץ 'מדיר נולד'.

היכן קולותיהם? מדוע רק קולות הצד השני נשמעים? הכיצד יתכן שרבים הבחורים הדתיים שתומכים במאבק נגד ההקצנה, אך בהפגנות נראו מעט מאד כיפות וכל כך הרבה ראשים גלויים? היכן כל הבחורות הדתיות שלא קמות לזעוק על כבודן- כבודנו? מדוע רבנים חוששים להגיד שההלכה האמתית מקלה עם הנשים הרבה יותר?

משום מה יש תחושה שככל שתחמיר עם עצמך אתה צדיק יותר, מאמין יותר, קרוב יותר לא-לוהים ולרצונו; האם הם מפחדים להצטייר בעיני הציבור כחלשים באמונתם? הלא ככל שנשאף לראות את האמת הפשוטה- כך נתקרב לצדק; האם לא כדאי להוציא את האמת לאור, ולתת לקולות השפויים להישמע?

החלום שלי הוא לראות רבנים שיקומו ויחזירו את העיר שלי להיות עיר מעורבת, בה יש זכויות גם לציבור החילוני, לציבור הדתי, לנשים, לחרדים ולכל תושב שהוא. החלום שלי היא לראות את הציונות הדתית מתעוררת ללחום בעוז למען השפיות, למען הדת שכולנו יכולים לחיות אתה באהבה, מבלי להיסחף למערבולת איסורים והחמרות שלא תגמר לעולם.

החלום שלי הוא לשמוע את הציבור שלי קם וזועק שהוא עוד כאן, והאידאולוגיה של דת, דמוקרטיה, לאומיות וציונות עוד לא עברה מהעולם. שאת מקומם של הערכים האלו לא תפסה קנאות דתית לאומנית מסוכנת. שהשיתוף עם הציבור החילוני לא פסק.

החלום שלי הוא לראות את שנאת האחים ממוגרת לעולם.

==

חגית דהאן היא תושבת בית שמש, סטודנטית לביוכימיה באוניברסיטת ת"א במסגרת העתודה האקדמית של צה"ל.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו