מסמך מרתק: נועם ארנון חוזר 15 שנה ל'הסכם חברון' - סרוגים

מסמך מרתק: נועם ארנון חוזר 15 שנה ל'הסכם חברון'

בימים אלו מלאו 15 שנה ל"הסכם חברון", בו נמסרו לאש"פ והרשות הפלסטינית כ-90% משטחי חברון. דובר הישוב היהודי, נועם ארנון, נזכר באירועים שקדמו לחתימת ההסכם עליו חתמה ממשלת נתניהו הראשונה כדי לבחון במבט לאחור את מה שקרה, להיזכר ולהסיק מסקנות לעתיד. מסמך מרתק.

מסמך מרתק: נועם ארנון חוזר 15 שנה ל'הסכם חברון'
  המאבק על מערת המכפלה. חברון (פלאש90)

רקע: אסון אוסלו

לטובת קוראינו הצעירים, וכתזכורת לצעירים פחות, ראוי להזכיר את רצף האירועים שהתרחשו אז:

אלול תשנ"ג – ספט' 1993 – 'הסכם אוסלו' נחתם ע"י רוה"מ רבין ושר החוץ פרס, לאחר שאושר בכנסת בתמיכת החכי"ם הערבים, על חודו של קול. היתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה, בה ארגון טרור (אש"פ – ארגון לשחרור פלסטין) וראשו (יאסר ערפאת) זכו להכרה בינלאומית. הוקמה ה'רשות הפלסטינית', המיועדת לקבל לשליטתה את שטחי עזה, יהודה ושומרון. הימין ארגן מחאות והפגנות ענק, אך ללא תועלת. ערפאת נכנס כמנצח לעזה, יחד עם אלפי מחבלים וכלי נשק. הטרור קיבל עידוד ועצמה. החל גל הפיגועים, שנמשך זמן רב.

הארץ כולה, וחברון בתוכה, עברה טלטלות וסערות. תושבי קרית ארבע, מרדכי ושלום לפיד הי"ד, אב ובנו, נרצחו בערב חנוכה ליד רמת ממרא. אירועי פורים תשנ"ד הסעירו את המדינה. נשמעו קולות הקוראים לגירוש – לפחות חלקי – של היהודים מחברון; הציבור הרחב ומנהיגים הגיבו בהתנגדות חד משמעית; הפגנת ענק למען חברון התקיימה בתל אביב, והיזמה בוטלה.

הטרור התגבר ללא מעצורים, אך הממשלה המשיכה בנתיב ההרסני: הסכם אוסלו ב' עבר בכנסת בתמיכת 2 חכי"ם שערקו ממפלגת "צומת" הימנית (אחד מהם נכלא מאוחר יותר על סחר בסמים). המחאות הלכו והתגברו, ללא הועיל.

סוכן השב"כ אבישי רביב נשלח לאזורנו כ"סוכן מדיח", ועורר פרובוקציות. ברחבי הארץ נרצחו בפיגועים עשרות קרבנות; הם הוגדרו ע"י הממשלה כ"קורבנות השלום"… הטלטלה גברה ברצח רוה"מ יצחק רבין בי"ב בחשוון תשנ"ו (4.11.95). את מקומו מילא שר החוץ, שמעון פרס. בעקבות הרצח הימין היה בהלם; המחאה דוכאה, וצה"ל נטש בזו אחר זו את ערי יש"ע והפקירן בידי המחבלים.

בי"ח כסלו תשנ"ו (11.12.95 ) נסוג צה"ל משכם באופן משפיל באישון ליל, תחת מטר יריקות, קללות וידויי אבנים; המון ערבי שרף את דגל ישראל שהושאר במקום. על פי ההסכם יהודים הורשו עדיין להיכנס ללימוד ותפילה בקבר יוסף.

לאחר כעשרה ימים נמסרה בית לחם לידי אש"פ. כביש עוקף בית לחם ("ולאג'ה") נפתח לתנועה עוד לפני השלמת עבודות בטיחות בסיסיות, כדי לאפשר לערפאת להיכנס בחג המולד כמנצח לבית לחם. קבר רחל נשאר בידי ישראל לאחר הפצרות ותחנונים מצד אישים ורבנים, ביניהם הרב מנחם פרוש וחנן פורת ז"ל; אך המקום כוסה במעטה בטון והוקף בחומה אימתנית, המזכירה בית כלא.

שאלת חברון נותרה פתוחה. אמנם, במו"מ בטאבה הסכימה הממשלה לבצע נסיגה ("היערכות מחדש") גם בחברון, אך הדבר טרם בוצע. היישוב היהודי בחברון, בסיוע גופים בהתיישבות ומערכת הפוליטית, התגייס למערכה כדי לנסות למנוע את הצעד הגורלי. אישים ורבנים רבים בארץ ובעולם, פנו לרוה"מ פרס לא לסגת מחברון ולא לסכן את היישוב היהודי ואת מערת המכפלה. פרס החליט לדחות נושא זה לאחרי הבחירות.

פרס כיהן כמ"מ רוה"מ במשך שמונה חדשים; חדשים אלו היו רצופים במעשי טרור נוראים. אוטובוסים התפוצצו ברחבי הארץ. מאות יהודים נרצחו ונפצעו. הוכח בבירור שהימין צדק: נסיגות מביאות רק טרור וסבל.

מאבק, תקוה ואכזבה

בבחירות בי"א סיון תשנ"ו (29.5.96), נבחר – בניגוד לכל התחזיות – בנימין נתניהו לראש הממשלה. ממשלת אוסלו, שהביאה את ארגוני המחבלים ללב ארץ ישראל וגרמה לגל הטרור האיום, הובסה; נבחרה ממשלה לאומית, מוקד לתקוות העם לשינוי דרך וכיוון. אנחת רווחה נשמעה: התחושה היתה שחברון ניצלה. ליד מערת המכפלה התקיימה עצרת שמחה והודיה.

אך מייד אחרי בחירתו, התברר כי עמדתו של נתניהו בנושא חברון חלשה ומהוססת. בתכנית "שיחת ועידה" שהתקיימה כשבוע אחרי כניסתו לתפקיד ראש הממשלה עימת אותו המראיין נסים משעל עם הבטחתו מלפני הבחירות: "לפני הבחירות התחייבת שחברון לא תפונה והדיון יהיה במסגרת הסדרי הקבע!"

נתניהו ענה: "לגבי פינוי חברון הבהרתי שהנושא מסובך ומורכב, ושהדבר מחייב בדיקה קפדנית, ובוודאי מחייב אותנו לא לפעול בצורה חפוזה…אני לומד את בעיית חברון שהיא מורכבת וסבוכה… מאז שנכנסתי למשרד הזה אני חושב שהשקעתי יותר שעות בנושא חברון, יותר מכל נושא אחר, חוץ מהנושא הכלכלי…" ("הותר לפרסום", עמ' 104)

נתניהו בחברון בימים אחרים

נתניהו זכה הזדמנות נדירה לצאת מהמלכודת: בסוכות תשנ"ז (9.96. 25) פרצו מהומות ברחבי הארץ בעקבות פתיחת המנהרה החשמונאית העתיקה לאורך הכותל המערבי בירושלים.

המחבלים במדי "שוטרים פלסטנים" ומצויידים בנשק שסופק ע"י ממשלת ישראל, רצחו 16 חיילי צה"ל. קבר יוסף הותקף בידי מאות פורעים. חמישה חיילים נהרגו בנסיון להגיע אליו ולחלץ את חבריהם. למחרת נהרג אל"מ נביה מרעי, סגן מפקד אוג' עזה. המסקנה המתבקשת היתה ברורה: יש להפסיק כל שיתוף פעולה עם ארגוני המחבלים, שהוליכו שולל את מדינת ישראל וניצלו את כלי הנשק והשטח שהוענקו להם להרג חיילי צה"ל.

אך למרבה אכזבת כל אלו שתמכו בו, נתניהו המשיך בתהליך הנסיגות. הוא נפגש עם ערפאת, והסכים למסור לו את רובה של חברון. הישוב היהודי בחברון התגייס שוב למערכה ציבורית רחבת היקף בדעת הקהל, בין גורמים פוליטיים ובתקשורת, כדי למנוע את מסירת רוב העיר לאויב הרצחני. שרי הממשלה הוזמנו לביקור בעיר, בו הועלו לגבעת "אבו סנינה" כדי לראות מקרוב כיצד יוכלו המחבלים לצלוף ביהודים.

במאי הקולנוע אדיר זיק ז"ל הפיק סרט בו דימתה המצלמה ירי לעבר ילדים המשחקים בשכונת 'אברהם אבינו' ומתפללי מערת המכפלה. השמאל ודוברי הממשלה הגיבו בביטול; טענתם היתה – "הרי אנו הולכים לקראת שלום!". (לאחר מספר שנים התברר שאכן, גבעת "אבו סנינה" הפכה לעמדת צליפה; כך נרצחה שלהבת פס הי"ד, תינוקת בת 10 חדשים, ונפצעו יהודים בשערי המערה).

חברון בסכנה

הפעילות וההשקעה העצומה הביאו לתמיכה גדולה מאד בדעת הקהל ולמהפך בדעת חלק משרי הממשלה, אך לא לרוב; באור לז' בשבט תשנ"ז, בשתים אחר חצות, החליטה הממשלה למסור את רוב שטח חברון לידי הרשות הפלסטינית. שבעה מתוך שמונה עשר שרי הממשלה התנגדו. שר המדע בנימין בגין התפטר.

מאוחר יותר נודע כי מפלגת ש"ס תמכה בהסכם חברון ואפשרה את קבלתו בתמורה למינוי רוני בר-און ליועץ משפטי לממשלה, כדי שיקל בתביעות פליליות נגד ראשי התנועה (הפרשה כונתה "בר-און חברון"). הפרשה נחקרה במשטרה, שהמליצה להעמיד לדין את רוה"מ נתניהו, מזכיר הממשלה ליברמן, שר המשפטים צחי הנגבי, יו"ר ש"ס אריה דרעי ואת בר און עצמו; אך היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט לא להעמידם לדין, והסתפק ב"דו"ח ציבורי" שפרסם, שקבע כי אכן היה קשר פלילי להשתלט על משרת היועץ המשפטי לממשלה. מינויו של בר און כיהן בוטל אחר מספר ימים.

חלום הבלהות התגשם

בט' בשבט תשנ"ז, (ינואר 97) התגשם חלום הבלהות. בניין ממשל חברון, בו היה מרכז השלטון הישראלי ובו הונחו היסודות להקמת קרית ארבע ולבניין חברון – הפך למפקדת אש"פ בעיר. על גגו הונף דגל אש"פ, ומסוקיו של מנהיג המרצחים יאסר ערפאת נחתו במנחת לידו. מאות "שוטרים פלסטנים" התפרסו ברחבי העיר.

בהסכם נקבע שהעיר תחולק לשני אזורים" אזור H1) Hebron 1) הכולל כ- 90% משטח העיר – נמסר לרשות אש"פ; שאר השטח – H2 – נשאר באבטחת צה"ל, אך גם בחלקו הגדול נאסרה תנועת יהודים. בפועל, נוכחות יהודים הוגבלה לכ-3% בלבד משטח העיר. אמנם ההסכם, עליו חתמו ראש הממשלה נתניהו, נשיא ארה"ב ביל קלינטון ויו"ר אש"פ ערפאת, העניק הכרה בינלאומית מוסכמת לבטחונם וזכויותיהם של היהודים בחברון, אך בפועל נשללו מיהודים זכויות אדם בסיסיות, כמו הזכות לבטחון ותנועה חופשית ב- 97% משטח העיר, וזכויות קנין ובניין בכל העיר.

ההסכם שינה את מצב היהודים בחברון באופן דרמטי. היישוב היהודי בלב העיר העתיקה נותר מבודד בשטח זעיר של כ- 3% משטח העיר, מוקף בגבעות שולטות מצפון ומדרום וחשוף לפיגועי טרור, שהחלו באבנים, והמשיכו לבקבוקי תבערה ולצליפות, יריות ומטעני נפץ. היהודים, שנהגו לפני כן לנסוע, לקנות ולבקר בכל חלקי העיר, מצאו עצמם לפתע תחומים ב"גטו" צר מוקף כוחות אויבים.

לפני ההסכם ניתן היה לנסוע בחפשיות בכבישי העיר והאזור, אך כעת נאסרה הנסיעה בכביש הראשי לירושלים דרך צומת הזכוכית וכן הנסיעה דרך העיר לכוון בית חגי ובאר שבע. תנועת יהודים הוגבלה ל'כביש עוקף חלחול' (מכיוון צפון) ו'כביש עוקף חברון' (מדרום).

בבת אחת נותקו יהודים מאתרים הסטוריים ומקודשים, וכן מאתרי טבע ונוף, כמו "ואדי עונקור" ("גינת אגוז"), עמק מלא בוסתנים שופעים מושקים במי מעיינות, פנינת טבע נפלאה שהיתה אתר ביקורים וטיולים מקובל. ההסכם מנה ארבעה מקומות קדושים בהם הותרה נוכחות ותפילת יהודים: אלוני ממרא, אשל אברהם, עין שרה ומערת עתניאל בן קנז. סעיף זה לא קויים מעולם, וצה"ל מנע כניסת יהודים באופן תמידי, פרט לפעמים בודדות בהן מותרת כניסת יהודים למערת עתניאל בן קנז.

בין האזורים בהם נאסרה תנועת יהודים נמצאים גם הרחוב הצמוד לבית הדסה, והשוק ("קסבה") הצמודה לשכונת אברהם אבינו. אמנם, ההסכם התיר תנועה חפשית של אנשים בכל חלקי העיר; אך סעיף זה הופר, כצפוי, מהרגע הראשון; יהודים שנכנסו לH1 הותקפו ושוטרי אש"פ איימו על חייהם. אך למרות זאת, בתקופה הראשונה, עוד ניסתה הממשלה לאפשר תנועת ערבים ברחוב היחיד בחברון בו הותרה תנועת יהודים – רח' דוד המלך, אותו כינו הערבים "שוהאדה" (ריבוי של "שאהיד" – "הרוצחים").

הרחוב שופץ במימון אמריקאי, והערבים החלו להזרים אליו תנועת כלי רכב, בעיקר מוניות שנשכרו במיוחד. כך נוצר מצב אבסורדי: היהודים הוכנסו לגטו צר ונאסרה עליהם היציאה ממנו לשאר חלקי העיר, אך ערבים בהמוניהם נכנסו אליו ועשו בו כבתוך שלהם תוך איום מתמיד על חיי היהודים. (תנועת ערבים ברחוב זה נאסרה רק אחרי סדרת התקפות ופיגועי טרור ב-2003).

רוה"מ נתניהו התפאר שהצליח להשיג הסכמה ל'אזורי חיץ' סביב H2, בהם המשטרה הפלסטינית התחייבה למנוע התקפות והפגנות אלימות על היישוב היהודי; אך למעשה, כבר בקיץ תשנ"ז (97) החלו התקפות המוניות על בתי היישוב היהודי, בעיקר באזור בית הדסה, במימון וארגון הרשות הפלסטינית. אלפי פורעים המטירו אבנים ובקבוקי תבערה על בתי היישוב; אבנים ובקבוקים חדרו לחצר הפעוטון ולבתי היישוב. חיילי צה"ל מצאו עצמם בלא יכולת ממשית להדוף את האויב, כי נאסרה עליהם הכניסה ל H1, ואף ב- H2 צה"ל לא נכח בכל השטח.

בנתונים כאלו, צפוי היה היישוב היהודי בעיר להתנוון ולהיעלם (כך שמעתי בזמנו במפורש מחיים רמון, שהיה אז שר בממשלת ישראל). היה צורך גם להתגבר על הרגשת היאוש, לאחר שהמאבק נגד הנסיגה בחברון נכשל.

המערכה על המשך הקיום

בתקופה זו התגלו מאגרי כוחות נפש ויכולת התעצמות והתגברות. אחרי עצרת קריעה וזעקה על מסירת חברון, היישוב התגייס שוב – למאבק על המשך הקיום, הפיתוח והבנין. המאבק התנהל במישורים שונים – הפוליטי, הכלכלי, הציבורי והמעשי בשטח. הממשלה, שהואשמה בבגידה בבוחריה ובהפקרת חברון – החלה להציג קו של אהדה ותמיכה, כדי לנסות לכפר על מסירת רוב העיר. בפסח תשנ"ז – חדשיים בלבד אחר הנסיגה – נקרא הציבור לעלות לחברון ולהביע הזדהות ותמיכה. בעצרת השתתפו סגני השרים במשרדי החינוך, השיכון והדתות – משה פלד, מאיר פרוש ויגאל ביבי.

מזכיר הממשלה דני נווה ויו"ר הכנסת דן תיכון ביקרו גם הם בחברון והצהירו כי הממשלה והכנסת עומדות לימין היישוב. באב תשנ"ז נערכה עצרת לציון שיקום חלקת הרבנים בבית העלמין העתיק, בהשתתפות רבה הראשי של צרפת יוסף סטרוק. אחריה שמעו אלפי מוזמנים את שירתו של אברהם פריד. בקיץ תשנ"ז, לאחר מאמצים רבים, התקבל אישור לבניית "בית נחום ויהודה", בית יהודי ראשון שנבנה באופן רשמי בחברון לאחר שנים רבות, לזכר נחום הוס ויהודה פרטוש הי"ד שנרצחו שנתיים קודם לכן. לבניה סייע הנדיב היהודי מאוסטרליה, איש חב"ד, הרב יוסף יצחק גוטניק.

הזדהות עקרונית רבת משמעות של מדינת ישראל עם חברון הופגנה באירוע הפתיחה של חגיגות היובל למדינת ישראל בפסח תשנ"ח (1998). הארוע תוכנן ובוצע במשותף ע"י 'עמותת היובל' ומחדשי הישוב היהודי בחברון, בהשתתפות הרב הראשי לישראל, שרי ממשלה ואישי ציבור רבים ובנוכחות קהל בן עשרות אלפים. את הממשלה ייצגו שר החינוך והתרבות הרב יצחק לוי, שר המשפטים צחי הנגבי, שר התחבורה שאול יהלום, שר המדע מיכאל איתן, סגן שר דתות יגאל ביבי, ח"כ רחבעם זאבי (גנדי) ועוד.

בין האמנים שהופיעו היו אמן הזמר החסידי דדי גראוכר והזמר עוזי חיטמן (ז"ל). בעצרת אמר הרב הראשי לישראל, הרב ישראל לאו: "כולנו בעד שלום וכמהים לשלום, אך אין כמיהה זו גורעת כמלוא נימה מזכותנו על המקום הזה, שהיא זכות אבות".

שר החינוך אמר – "טבעי שראשית חגיגות היובל למדינת ישראל הן בחברון, כי הכל מתחיל מן השורש ומן היסוד, וכאן יסודותיה ושרשיה של מדינת ישראל". שר המשפטים צחי הנגבי אמר – "נישאר בעיר הזאת לנצח נצחים, על אפם וחמתם של כל אלו, מבית ומחוץ, שרוצים להכרית זכר לאומה היהודית בעיר הקדושה הזאת. אנו מודיעים לעולם כולו – עם ישראל חזר לחברון לנצח נצחים. ממשלת ישראל שולחת לכם, תושבי חברון, ברכה נאמנה, מאמינה בכם, שותפה לכל תקוותיכם, ונשבעת כאן לעמוד איתן על משמר זכותנו לחיות לבטח בעיר אבותינו".

מנכ"ל עמותת היובל, דורון שמואלי, אמר – "אין ישוב בארץ שמסוגל להביא לחגיגת היובל של המדינה כל כך הרבה אנשים… אני גאה להימנות על מארגני העצרת הזאת. אין הבדל בין חברון לחניתה, לקרית שמונה ולתל אביב".

אך בפועל, כצפוי, ההסכם העניק עידוד רב ואפשרויות פעולה לטרור. בכ"ג ניסן תשנ"ח (19.04.1998) נרצח דב דריבן הי"ד בחוות מעון, ובכ"ח אלול תשנ"ח (19.9.98) רצח מחבל שחדר משטח H1 את הרב שלמה רענן זצ"ל, בביתו בקרוואן שבשכונת אדמות ישי (רומידה) בחברון. הרב רענן, נכדו של הראי"ה קוק זצ"ל, היה מופת של צדיקות וענוה.

הרצח עורר זעזוע כבד. בצל האירוע, הסכים רוה"מ נתניהו לאשר בניית בנין קבע בשכונת אדמות ישי בתל חברון (רומידה). בתשנ"ט (1999) נחנך "בית נחום ויהודה" והונחה אבן פינה ל"בית השישה" ליד בית הדסה.

בטקס הנחת אבן הפינה השתתפו שר הבטחון פרופ' משה ארנס, שר החינוך הרב יצחק לוי, סגן שר השיכון הרב מאיר פרוש וח"כ רחבעם זאבי. נציגי היישוב הביעו שמחה על הבניה, אך ציינו שבזמן שיהודים חוגגים בנית בית אחד, הערבים בונים אלפי בתים. הם דרשו מהממשלה לאשר בנית חברון העברית בקנה מידה גדול.

מאז נכונו לתושבי קרית ארבע – חברון עוד מבחנים רבים (ועליהם עוד יסופר, אי"ה); אך העמידה במבחן בשנתיים הראשונות היתה הבסיס ליכולת העמידה והמשך קיום הישוב היהודי בעיר האבות.

==

הערה: מאמר זה נכתב על בסיס זכרונות, רישומים, קטעי עיתונות, מסמכים וצילומים. לא ציינתי את שמות החברים הפעילים מחשש שאשכח מישהו חלילה. אשמח לקבל מידע נוסף על תקופה זו בפרט ועל תולדות חברון בכלל.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
מושקע ויפה!!
כל הכבוד! | 18-04-2012 16:31
מאמר מרתק, המשך כך!!