המנהיג החלוץ שהפך את הכיפה הסרוגה למותג מבוקש

היום מלאו ארבע עשרה שנים לפטירתו של סגן ראש הממשלה, שר החינוך והתרבות, יו"ר המפד"ל ומנהיג הציונות הדתית זבולון המר ז"ל.

עדיין אנחנו מרגישים בחסרונו, כאילו הסתלק מעמנו רק לפני זמן קצר. עדיין אנו כואבים את לכתו כאילו לא חלף עשור. יש בלבנו געגועים עמוקים למנהיגותו המרשימה ולאישיותו המקרינה. עצמתו הרבה של המר נבעה מכך שגם בעת גדולתו לא שכח את מקורות הפשטות של בית פועלי בחיפה.

מבלי לפגוע כהוא זה בכל מנהיגיה הדגולים של התנועה הדתית-לאומית לדורותיה, ניתן לקבוע שזבולון המר זכה להיות המנהיג הראשון של הציונות הדתית במובנים רבים: הוא היה הצבר הראשון שהפך להיות מנהיג המפד"ל ונשיא תנועת המזרחי העולמית, הוא היה המנהיג הראשון שהוא בוגר החינוך הממלכתי-דתי, תנועת הנוער בני עקיבא ואוניברסיטת בר אילן.

הוא היה הראשון ששימש כראש המשמרת הצעירה ויו"ר הדור הצעיר של המפד"ל. גם במישור הממלכתי הוא היה הצעיר הדתי הראשון שנבחר לכנסת, שר החינוך והתרבות וסגן ראש הממשלה הדתי הראשון.

אין בכוונתי לראשון במובן הטכני של המילה, אלא במובן המהותי של חלוציות ופריצת דרך שכה אפיינו את תפקידיו כמנהיג. חלוציות זו באה לידי ביטוי לא רק בתפקידים שמילא ובתארים המכובדים שאותם נשא, אלא בעיקר במהות שהמר יצק לתוכם.

בעבר הרחוק ראו עצמם מנהיגיה של התנועה הדתית-לאומית אחראים לקביעת המזוזה הלאומית, לכשרות האוכל במערכות הממלכתיות, ולעיצוב היחסים המסדירים אורחות דת ומדינה. רוב השפעתה ומשאביה של התנועה הוקדשו להקמתן ולקיומן של מערכות ציבוריות עבור הציבור הדתי-לאומי ובראשן מערכת החינוך הממלכתית-דתית וההתיישבות, אך בה בעת הוקדשו מאמצים רבים ליצור מערכת יחסים הוגנת וראויה עם הציבור הלא-דתי.

כל המשקל הפוליטי והפרלמנטרי גויס לצורך הישגים בעיצוב דמותה היהודית של מדינת ישראל, ובכלל זה הקמת מסגרות ממלכתיות שבאחריות התנועה, כדוגמת המועצות הדתיות. התנועה עסקה רבות בהקמת בתי כנסת ומקוואות יחד עם העצמה משמעותית של מערכות הרבנות המקומית.

הוביל את פריצת הציבור הדתי

זבולון המר ז"ל היה ראש וראשון בין מובילי השינוי הדרמטי שחל בציבור הדתי-לאומי בעשורים האחרונים: הוא הוביל את הציבור הדתי-לאומי מתפקיד סמל הדת ומש"ק הכשרות לתפקידי אחריות לאומית בתחומי החיים העיקריים העומדים בראש סדר יומה של המדינה.

בתקופת מנהיגותו פרץ הציבור הדתי-לאומי מתחום מושבו המצומצם יחסית אל המרחבים הלאומיים, המדיניים, הביטחוניים והכלכליים-חברתיים העומדים בראש סדר העדיפות הלאומי.

הוא היה שר החינוך והתרבות הדתי הראשון. שנתיים עד שלוש שנים ניהל מאבק ציבורי קשה מול השמאל החילוני עד שזכה לא רק ללגיטמציה מלאה בתפקידו כשר החינוך והתרבות מטעם המפד"ל, אלא נחשב לאחד משרי החינוך הטובים ביותר שהיו אי פעם במדינת ישראל – אם לא הטוב שבהם.

מנהיגותו החינוכית הטביעה חותם עמוק על מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה: הארכת חוק חינוך חובה עד סוף כיתה י' וחוק חינוך חינם עד סוף כיתה י"ב, כמו גם שכר לימוד מדורג בגני ילדים טרום-חובה. כל אלו הביאו את מדינת ישראל להישגים בינלאומיים ראשונים במעלה.

גולת הכותרת בפעולותיו היא ללא ספק קידום מעמד המורה, שכרו ותנאי עבודתו. המר ידע בחכמתו הפוליטית לגייס לצידו את ראש הממשלה המנוח מנחם בגין ולהביא להתפטרותו של שר האוצר יגאל הורוביץ, כדי ליישם את המלצות הוועדה הממלכתית לקידום מעמד המורה. במערכת ההשכלה הגבוהה הוא כונן וייסד את נדבך המכללות האקדמיות, שהביאו להכפלת מספר הסטודנטים במדינת ישראל תוך עשר שנים.

במישור התנועתי הוא לא קיבל דבר על מגש של כסף. מעמדו הבלתי מעורער כמנהיגה של המפד"ל והציונות הדתית נרכש בעמל רב ולאחר מאבקים פוליטיים קשים ומתסכלים. משהגיע לפסגה ידע לאחד תחת מנהיגותו את משפחת הציונות הדתית.

בבחירות 1996 המפד"ל התמודדה כמפלגתה היחידה והבלעדית של הציונות דתית בלי שום פילוג – ואכן זכתה להישג מרשים ועלתה מששה לתשעה מנדטים. הן לפני בחירתו ליו"ר המפד"ל והן לאחר מותו, ידעה הציונות הדתית פילוגים רבים שמהם אנו סובלים סבל רב עד עצם היום הזה.

מנהיג כמו משה רבנו

בחירתו ליו"ר המפד"ל סימלה יותר מכל את ניצחונה של דרכה החדשה של הציונות הדתית: אחריות כלל-לאומית, עם הפנים אל כלל ישראל, השתלבות ממלכתית מלאה ונשיאה בעול המדינה בכל אחד מהתחומים בהם נגזר גורלה של המדינה.

מאז תקופת המר הפכה הכיפה הסרוגה למותג מצליח ומבוקש בכל תחומי החיים. אנו מרגישים בחסרונו בגלל שמאז מותו התפלגנו, נחלשנו ואיבדנו את החזון כפי שהוא ראה אותו.

זכיתי ליצוק מים על ידיו ולעבוד במחיצתו למעלה מעשרים שנה: כמנהל לשכתו במשרד החינוך, כיועצו, כמנכ"ל משרדי הדתות והחינוך והתרבות שהוא עמד בראשם וכמזכ"ל התנועה כאשר נבחר למנהיגה. נוצרה בינינו ברית של חברים, במישור האישי, הערכי, והפוליטי גם יחד. זהו המקור ממנו אני שואב את התעצומות הנדרשות למלא את תפקידי כיו"ר המפד"ל.

בכל עת שנדרשת הכרעה ובכל זמן שיש צורך להתוות את הדרך, אינני נרתע ואינני ירא, גם אם ברור לי שאדרש לשלם בעטיה של ההכרעה מחיר אישי. אני מוכן לשלמו ובלבד שאשמור על דרכה של התנועה בדרכו של המר ז"ל.

משה רבנו הוא גדול מנהיגי ישראל בכל הדורות: הוא ידע לחולל מהפך מדיני – הוציא עם מעבדות לחרות, יחד עם מהפך רוחני – מעמד של קבלת התורה בהר סיני מתוך תחושה עמוקה של "נעשה ונשמע". הקדוש ברוך הוא נתן לו גיבוי והדרכה כדי להצליח.

דוגמא לכך מופיעה בפרשת השבוע: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו, יג). רש"י מדגיש כי אין מדובר בצווי מניעה או בפקודות מטכ"ל של משה כלפי העם. כך לא מובילים ומנהיגים. הקדוש ברוך הוא לא ציווה את בני ישראל, אלא ציווה את משה ואהרון "להנהיגם בנחת ולסבול אותם".

זו היתה גם דרכו של מנהיגנו האהוב, זבולון המר ז"ל. מנהיגותו היתה מאופיינת בנחת, בסבלנות ובסובלנות. לכן הוא זכה לאהדה רבה בחוגים רחבים בציבור, גם מעבר לציבור מצביעי המפד"ל. זבולון המר ייזכר בזכרון היהודי והישראלי כדמות הדתית-לאומית שהביאה יהודים רבים להזדהות עם ערכיה של הציונות הדתית. יעמוד לנו זכרו הברוך לעד.