אי אפשר להיות עובד ה' בלי להשתלב בחברה
בסיכום מצוות עשה בספר המצוות, הדגיש הרמב"ם את דבר המצוות ההכרחיות הניצבות לפתחו של האדם, התנאי לקיום אותן המצוות הוא השתלבות בחברת בני אדם
הפרשה שלנו מלאה ביסודות התורה: עשרת הדיברות, שמע ישראל, ואהבת, ועשית הישר והטוב ועוד ועוד (בספר "קצר לשבת" הבאנו שתי קריאות. אחת על עשרת הדברות ואחת על "נחמו").
בפרשה שלנו אנו קוראים את פרשת "שמע" ובפרשת עקב אנחנו קוראים את פרשת "והיה אם שמוע".
בצד הדמיון הרב בין שתי הפרשיות ("וקשרתם לאות על ידך", "וכתבתם על מזוזות ביתך", "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" ועוד, יש הבדלים רבים ביניהן – יחיד וציבור, המיקום של מצוות " ושיננתם לבניך" שונה בשתי הפרשיות, "בכל מאודך" מופיע רק בפרשה ראשונה, שכר ועונש מופיע רק ב"והיה אם שמוע", ועוד. (כתבנו על כך ב"קצר לשבת" בפרשת עקב, אך ננסה להביא כיוונים נוספים).
נאיר שלוש הארות שנוכל, אולי, ללמוד מהן תורות גדולות לעולמנו.
א. פרשת שמע מתמקדת בייחוד ה' ואהבתו, ופרשת והיה אם שמוע בעול המצוות הבא מתוך ובתוך מציאות החיים. את מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך" יכול איש האמונה הבודד למלא, אך להיות שייך לפרשיה השנייה, ל"והיה אם שמוע תשמעו" יש צורך בכלל ישראל, בקהילה:
וכך כתבה נחמה (יש לה עיון נפלא על כך) :
"אהבת ה' היא אהבה אינדיבידואלית. הפרט חותר לקראתה על ידי חינוך עצמי בהעלאת נפשו וזיכוכה, ואילו קבלת עול מצוות וקיומם לא יתכנו אלא בחברה האנושית. אדם החי באי בודד ואינו נמנה על החברה האנושית יוכל אמנם להגיע לדרגת "ואהבת", אך לא יוכל לקים את "אם שמע תשמעו אל מצוותי" באשר המצוות ברובן מתייחסות לחיי האדם בחברה, במשפחה, במדינתו ועם כל המין האנושי. ועל כן 'ואהבת – בלשון יחיד; והיה אם שמע תשמעו – בלשון רבים' "
כך גם בסיכום מצוות עשה בספר המצוות, הדגיש הרמב"ם את דבר המצוות ההכרחיות הניצבות לפתחו של האדם, התנאי לקיום אותן המצוות הוא השתלבות בחברת בני אדם.
"וכשתסתכל באלו הרמ"ח מצות עשה תמצא המצות ההכרחיות מהם ששים מצות. ובתנאי שהאיש שאמרנו שחייב באלו הששים מצות ההכרחיות שיהיה ענינו כענין שרוב בני אדם בו. והוא שיהיה עומד בבית במדינה ויאכל המאכלים הידועים למזון האדם רוצה לומר הלחם והבשר ויעשה סחורה עם בני אדם וישא אשה ויוליד בנים… ויהיה הסימן באלו הששים מצות ההכרחיות ששים המה מלכות"
שתי תנועות שונות יש בשתי הפרשות. אינדיבידואלי , אהבת ה' -בפרשת "שמע", ומצוות "והיה אם שמוע"- בחבורה, במדינה בקהילה. אנחנו זקוקים זה לזה ומצוות רבות מתייחסות למשפחה ולבין אדם לחברו.
ב. כל הנאום השני סובב סביב עשרת הדיברות ומעמד הר סיני, שבעקבותיו ציווה הקב"ה להעביר את המצוות לבני ישראל.
מיד לאחר סיפור מתן הלוחות הראשונים (לאחר מספר פסוקים המשלימים סיפור זה, מופיעה בתורה פרשת "שמע ישראל". בדומה לכך, מיד לאחר סיפור מתן הלוחות השניים בפרשת "עקב" (לאחר מספר גדול יותר של פסוקים החותמים את עניין מתן הלוחות הללו), מופיעה בתורה פרשת "והיה אם שמוע". הגמרא (ברכות יב ע"א) מספרת שחז"ל ביקשו לקבוע לומר בכל יום את עשרת הדיברות, אך ביטלו תקנה זו "מפני תרעומת המינים". ייתכן, שלאחר שחז"ל דחו את הזכרת עשרת הדיברות בכל יום, הם בחרו לומר בכל יום את שתי הפרשיות המופיעות בתורה מיד לאחר עשרת הדיברות. (הירושלמי עושה השוואה בין הפרשיות לעשרת הדברות. למשל:" אנכי ה' אלוקיך"- "שמע ישראל ה' אלוקינו". "לא יהיה לך אלוקים אחרים"- " ה' אחד" וכו'). אולי המשמעות היא שמעבר לכך ששתי הפרשיות הן "מחליפות" את עשרת הדברות, יש התאמה בין "שמע" לדיברות ראשונים ו"והיה אם שמוע" לדיברות אחרונים. (דיברות ראשונים, הקב"ה נתן ולוחות שניים משה רבנו. וקריאת שתי הפרשיות מזכירה את המשמעות של לוחות ראשונים ולוחות שניים. מדי יום כשאנחנו אומרים קריאת שמע, אנחנו זוכרים את האידיאל הגדול- לוחות ראשונים. החזון. ובו זמנית את "והיה אם שמוע" שמזכירה את הלוחות השניים. של שכר ועונש, שלנו כבני אדם, כשמשה כותב את עשרת הדיברות. איך ניתן לחיות תורה בתוך החיים.רק רמזנו, כיוון למחשבה).
ג. על "ואהבת את ה' אלוקיך" כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה: "ואהבת את ה' אלוקיך נאמר 'את ה' אלוקיך תירא'…והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן באדם במעשיו וברואיו הנפלאים…מיד הוא אוהב ומשבח…וכשמחשב בדברים אלה עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו…"
מהרמב"ם נלמד שאהבת ה' ויראת ה' הולכים במשולב. אהבה היא קרבה גדולה ודבקות בה'. וכתמיד יש בכך סכנה. אנחנו בו זמנית מבקשים להתקרב ולאהוב, עם יראה שלפני המקום.
בספרי למדנו: "ואהבת את ה' אלוקיך- אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך…מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה" לפי הספרי, המצווה היא להאהיב את ה' על הבריות.
וכך אנחנו רגילים להתפלל בחמ"ד… "ואהבת את ה' אלוקיך- שיהא שם שמים מתאהב על ידך… שיהא משאו ומתנו נחת עם הבריות…עליו הכתוב אומר 'ישראל אשר בך אתפאר" מצוות אהבת ה' , לפי זה, פשוט להיות איש ישר והגון, וע"י זה אתה מאהיב את הקב"ה על הבריות.
מי השילוח האדמו"ר מאיזביצא, הגדיר באופן שונה, כשהוא מצביע על הבדל נוסף בין פרשת "שמע" לפרשת "והיה אם שמוע".
"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, ובפרש' והיה אם שמוע לא נאמר ובכל מאודכם, כי מאודך היינו מאד מאד למסור את נפשו על קדושת שמו ית', היינו למסור נפשו אף בחיי עוה"ב, וזהו רק קודם שיתברר לאדם חלקו השייך לו בשורשו, כי לכל נפש שייך מצוה מיוחדת שעל ידה יגיע לעוה"ב כפי המצוה וכפי אשר יקיימה וזה עיקר לכל נפש, וקודם שנתברר לאדם חלקו צריך לעבוד את ה' בזה האופן שלא ימצא אצלו דבר שלא יוכל מסרה על קדוש ה', אך אחר שיבורר לאדם חלקו לא יחפוץ הש"י מן האדם שיעבוד אותו בזה האופן, כי לא ירצה הש"י ליקח מן האדם מה שסיגל, וגם האדם מצדו אף שאינו מחויב למסור נפשו רק על הג' דברים הידועים, אבל על המצווה הידוע לו שזאת שייכת לו בשורשו מחויב למסור נפשו עלי' כמו שמצאנו בדניאל שמסר נפשו על התפלה אף שלא היו מחויב עפ"י דין, וכן מרדכי שלא רצה לכרוע להמן שהיה דבר קטן. רק שהבינו שזה שייך להם בשורשם כמו שיתבאר על פסוק כי יקרא קן צפור" (מי השילוח, ואתחנן).
מי השילוח דורש לימוד מעמיק ובכל אופן נבקש להתחדש עמו מעט יחד.
מי השילוח מלמד שיש הבדל בין פרשת "ואהבת" לפרשת "והיה אם שמוע". שבראשון כתוב "ובכל מאודך" ובשני זה לא מוזכר. יש שתי צורות לקיום מצוות, ועמן למסירות נפש על מצוות. פרשה ראשונה, שם מופיע "ובכל מאודך" אדם מחויב על מסירות נפש בשלוש עבירות עליהן כתוב "ייהרג ובל יעבור". זו תורה לכולם. יש חיוב אובייקטיבי, שכולם חייבים בו.
אבל, כותב האיזביציאי, יש גם נטייה אישית, והלך רוח אישי של כל אחד. באמצעות מצווה זו הוא חש את הקשר לרבש"ע וזו התורה האישית המתאימה לו. יש מי שיחוש את כיבוד ההורים בכל לבו ובמצווה זו הוא יפעל בלי לאות, אחר יידבק בצדקה וכן הלאה.
.למשל בדוגמא של מי השילוח – מרדכי היהודי. המצווה שהייתה בשורש נפשו הייתה "לא יכרע ולא ישתחווה" גם אם ניתן היה ללכת לרחוב אחר ולא לפגוש את המן, הוא במכוון נמצא על הציר ודווקא "לא יכרע ולא ישתחווה".
הקשר שלנו באהבתנו את הקב"ה נמצא על שני וקטורים.
האחד- מחויבות מוחלטת לקיום תורה ומצוות. "והיה אם שמוע" אני מחויב בכל התרי"ג מצוות.
השני- משהו שנובע ממני, בתוך המחויבות, יש משהו אישי שלי להקב"ה, שבו אני מרגיש את נקודת הקשר המיוחד שלי עם ה'. כך בפרשת "שמע"". ואהבת את ה' אלוקיך… בכל מאודך". אולי אם מותר לנו, הקשר היותר אינטימי- בקשר עם רבש"ע. מה שיוצר את האהבה הפנימית, את הקשר של הדוד והרעיה, זה דווקא מה שנובע מ"התוך" האישי ועל זה מוכנים למסור את הנפש – באהבה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו