כשהבית מתרוקן ממשמעות/ אורית לסר

בספר דברים המוקד של המצוות הן האדם, והסביבה הטבעית והתרבותית שלו. ספרי החומש הקודמים התמקדו במציאות של השראת שכינה, והמשמעות שיש לה כלפי הסובבים את המשכן. ה' נמצא במרכז, ומתוקף זה אנחנו צריכים להיות קדושים. עם הציפייה וההכנה לכניסה לארץ, המצוות מקבלות זווית חדשה והיבט קצת אחר- האדם, הבית, האדמה והמדינה. מעתה – האדם מקבל מקום "מרכזי" יותר, והוא צריך לשמור על עצמו ועל סביבתו כדי שתהיה בהם קדושה.

נאום המצוות של משה, המנהיג שהביאנו עד הלום, ועתה נפרד מצאן מרעיתו, חוזר על מצוות שכבר נאמרו לפני כן ומוסיף מצוות רלוונטיות לחיים בארץ ישראל. המצוות החברתיות, למשל, באות לידי ביטוי נרחב יותר, כך שאפילו החגים שכבר הוזכרו בעבר בתורה, מובאים כעת כשהם מבוססים על החובה החברתית לדאוג לחלשים ולשמח אותם. גם הפן החקלאי של החגים מקבל מקום בפסוקים, שהרי מציאות של חקלאות אישית לא הייתה קיימת עד כה לבני ישראל.

ישנן מצוות חדשות שנמנו בספר דברים, שעד כה לא נמסרו מפני שלא היו רלוונטיות לחיים במדבר, כגון שופטים ושוטרים, מלך, הלכות יציאה למלחמה, עגלה ערופה ואפילו מעקה לגגך. ברובד האישי, השמחה של האדם מתמקדת כעת מביתו, "ושמחת בכל הטוב… בביתך". הדאגה והחסד לחלשים, בין אם בעתות שמחה או בשגרה, בשנת השמיטה ובעונות החקלאיות של איסוף היבול.

מקום נרחב בפרשת כי תצא מקבלות המצוות שיש בהן חמלה אנושית ודאגה לאדם וליצורים אנושיים (גם בעלי חיים וכנף – כמו בשילוח הקן). מצוות אלו כוללות את השבת האבדה, איסור נשך, הלנת תלוי ועוד. גם אלו שכבר הוזכרו בתורה בחומשים הקודמים, נכתבים כאן מתוך הקשר של אנושיות, של הצורך בביסוס חברה בעלת סממנים מובהקים של ערבות הדדית וכינון חברת מופת וצדק.

דברים אלו, שלמדתי מפי רבי תמיר גרנות, תפסו אותי בעודי מתכוננת להנחיית ערב שיח בליל תשעה באב, בשכונה שלי. בחרנו לעסוק בנושא "הבית", מתוך מחשבה שאי אפשר להתאבל על "הבית שחרב" מבלי לחשוב על ההיבטים והמשמעויות הטמונות במילה "בית" באופן רחב יותר.

חשבתי על ההכנה של בני ישראל לכניסתם לארץ, ואיך כל ההיבטים של "בית" אמורים לקבל משמעות חדשה עבורם. הם עומדים להיכנס לארץ – שאמורה מעתה להיות "ביתם", לנחלה שתהיה לראשונה בבעלות אישית שלהם, עם שדה וצאן ונכסים משלהם, ולבסוף – בית חדש, למשפחה שלהם. לא עוד אוהל בתוך מחנה במדבר, אלא בית של ממש – עם גדר, שער, ומזוזה ומעקה על הגג. מעתה הם יתנסו ממש ביחסי שכנות, וקהילה – שיש בה אנשים חזקים וחלשים. יהיה להם שדה עם יבול, וכשיגיע זמנו להיקצר או להיאסף אל הבית, תהיה מצווה להכניס לשם את אלו שהחיים לא האירו להם פנים והם יאכלו מעמל הכפיים של בעל השדה.

ויהיה צבא, עם כללים של גיוס והשתתפות בצו ובקריאה, ויהיו שופטים ושוטרים שישמרו על הסדר הציבורי החדש, ואולי יהיה גם מלך שאמנם יהיה כפוף לחוק העליון אבל סטייה אפשרית מהקודקס של המלכים עלולה להמיט אסון על כלל החברה. והרבה יהיה תלוי בהם, באופן שבו הם מנהלים את ענייני החוץ והפנים, מהאווירה ומהתרבות שהם יקיימו בסביבתם הקרובה. וזה יתחיל מההתנהגויות והערכים הכי בסיסיים ויומיומיים. איך אנחנו נוהגים זה בזה כשכנים, ואיך אנחנו נוהגים בדרך מהבית לעבודה.

מה שריגש אותי במיוחד היא המחשבה שהרבה מהמצוות האלו קשורות למעשה בבית ובמשפחה. במרחב הכי אישי ובסיסי הזה, נחנכים הכללים והערכים הקריטיים למבנה החברתי. כשאין מציאות של משכן וענן, במרכז המחנה, של השראת וגילוי שכינה כל כך מורגשים יש צורך במבנה ובשיטה אחרת כדי להנכיח את אלוקים בקרבנו, וזאת המשפחה. השראת השכינה, עוברת מהכלל – אל הבית. מבית ה', לבית שיש בו ה'. היחסים המשפחתיים הם המוקד להעברת האמונה ולהמשכיות של עם ישראל דור דור.

חורבן הבית, היה אירוע טראומתי לכלל העם. אבל מדוע זה כל כך כואב, אם המרכז הוא הבית הפרטי שלנו?

התשובה טמונה ומפורשת בדברי הנביאים. זה לא הבית, ולא הקודש. זה לא בגלל שלא היינו בנים מספיק טובים לאלוקינו, או רק כי חיללנו את שמו. זה כי בבית שלנו, בסביבה שלנו ובחברה שלנו הייתה סטייה חמורה מהדרך ומהיחסים התקינים והבריאים. יותר משישראל עברו עבירות וחיפשו אלוהים אחרים, הסיבה לחורבן היא התמוטטות ערכית שהבית הפרטי, הסביבה האנושית והקהילתית, היא הגורם שלה. כשיש שנאה, קנאה וקנאות, חוסר בערבות הדדית, התפוררות של המוסר והאחריות שיש לנו אחד כלפי השני, אז הבית הגדול של כולנו מתרוקן ממשמעות.

תמיד אפשר לתקן. לחזור וללמוד בספר דברים, כיצד ניתן לחונן מחדש בית, חברה ומדינה שהם חברת מופת בכל הנוגע ליחסים בין אדם לחבירו. ומשם נבנה. מהמסר של עגלה ערופה, של שופטי צדק, דאגה לחסרון הכיס ולמצבו הכלכלי של החלש, ממוסר מלחמה, ומהמעקה של הבית.

=======

אורית לסר היא ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועובדה