כיצד להוכיח, מי ראוי להוכיח ומתי נכון להוכיח?

משה רבנו, הרועה הנאמן, נפרד מעמו צאן הקודשים- עם ישראל. עולמות גדולים מתגלים - כיצד מוכיחים? מי יכול להוכיח? מתי נכון להוכיח? איך משלבים רחמים גדולים בתוכחה?

כיצד להוכיח, מי ראוי להוכיח ומתי נכון להוכיח?
  (צילום: שאטרסטוק)

משה רבנו, הרועה הנאמן, נפרד מעמו צאן הקודשים- עם ישראל. עולמות גדולים מתגלים – כיצד מוכיחים? מי יכול להוכיח? מתי נכון להוכיח? איך משלבים רחמים גדולים בתוכחה ועוד ועוד. הדברים מכוונים, כמובן , ערב הכניסה לארץ ישראל וכהכנה לכניסה לארץ.

ננסה להציע שני כיווני מחשבה למדרש הבנוי על דבריו של משה:"…לא אוכל לבדי שאת אתכם…איכה אשא לבדי טרחכם ומשאיכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבונים".

על דברים אלה של משה (על ה"איכה") משווה המדרש לעוד שתי פרשות הפותחות במילה "איכה": "איכה ישבה בדד'. שלושה נתנבאו בלשון 'איכה'. משה ישעיהו וירמיהו. משה אמר: "איכה אשא לבדי", ישעיהו אמר:' איכה הייתה לזונה'. וירמיהו אמר: 'איכה ישבה בדד'. אמר רבי לוי: משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינין. אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה, ראה את ישראל בכבודם ושלוותם…ישעיהו בפחזותם..ירמיהו בניוולותם ואמר: 'איכה ישבה בדד'".

די פשוט שהמדרש לא "מצא" שלושה נביאים שאמרו את המילה "איכה". המדרש מבין, שיש קשר פנימי בין ה"איכה אשא לבדי" של משה ל"איכה" של ישעיהו וירמיהו. זאת אומרת- שהגלות וחורבן הבית, שורשם נטוע כאן בפרשתנו, בדברי משה : "איכה אשא לבדי"?! מה ראה משה חומרה כ"כ גדולה בכך שהוא אמר כאן "איכה"? הוא לא אמר זאת בחטא המרגלים? לא בחטא העגל?

כנראה, יש משהו עמוק מאוד בתוכחה זו של משה. אולי פשט הפסוק והמילים " איכה אשא לבדי". תחושת ה"לבד" הבדידות שמרגיש משה שאין מי ששותף עמו בעול הציבור. למה לא הייתם שותפים? למה לא ראיתם את גדולת ה' ונסיו בדרך לארץ ישראל? למה הייתם "אנשים קטנים" – "ריבכם, טרחכם ומשאכם" ("מלמד שהיו רוגנים..שהיו טרחנים..היו רוננים…ומדברים רעה במשה רבנו היו אפיקורסים..").

לו הייתם, אומר להם משה- שותפים מלאים לחזון ואכפתיים כמו יהושע (שאמר "אדני משה כלאם"! ולמרות תשובתו של משה "המקנא אתה לי". יש כאן מי ששואל, מוטרד ממצב האומה- ואמנם אולי לכן הוא זוכה להיות ממשיכו של משה) הכל היה נראה אחרת. וזו אפשרות לומר שזה החוט השזור בין משה, ישעיהו וירמיהו.

"איכה היתה לזונה קריה נאמנה" מתחיל ממקום של אי שותפות, של אגואיסטיות, של חוסר אכפתיות של כולם! לא מספיק מנהיג כמו משה ותורת משה. המקבלים, האומה צריכה להיות שם. המרחק מאנשים אדישים לנעשה סביבם, המרחק ממי שעסוק בעצמו בלבד, לא פתוח לנעשה סביבו, לא מרגיש עצמו חלק מהכלל, חלונותיו אטומים וחי את עצמו בלבד- עד ל "כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים" הוא מרחק קצר ומגיעים לשם… אולי זו אפשרות ל- מה שוזר את "איכה" אצל שלושת הנביאים.

ייתכן שחלק מהעם בימי ישעיהו לא היה מושחת- אבל השאלה אם זעק, אם עשה משהו, גילה מעורבות חברתית למען הכלל?אך ניתן לראות זאת אולי כמסר אחר. כאשר משה שואל את עם ישראל "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", הוא מעיד על בני ישראל, שקיום המצוות הוא טורח וקושי עבורם. על אף שהם מקפידים לקיים את המצוות ואינם חוטאים, קיום המצוות לא נעשה "בצוותא" מתוך חיבור והזדהות, לא מקיימים את המצוות באהבה והם רואים בקיומן מאמץ ועול.

בשאלתו של ישעיהו, "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה", מתואר עם של חוטאים ומקולקלים במידותיהם. בשאלתו של ירמיהו, מתואר עם ישראל לאחר חורבן בית המקדש, בעומדו בפני גלות, עם שנענש על חטאיו. המדרש לפי"ז מבקש ללמד אותנו ששורש החטא הוא, הקשר הפנימי של אדם למצוות ולהקב"ה. (אולי זה הפירוש הפשוט לשאלת הגמרא:" על מה אבדה הארץ"? וענתה "שלא ברכו בתורה תחילה". עם ישראל מקיים תורה לומד וממלא את בתי הכנסת במתפללים! אבל הארץ חרבה ובית המקדש נשרף. כשהחיים נמצאים ברובד חיצוני, ועולמו הפנימי של האדם רחוק ממה שהוא עושה בפועל, אין מקום "להמשיך את המשחק" ובית המקדש חרב. )

"רחמנא ליבא בעי". הקב"ה את הלב הוא צריך. ה"שפת אמת" הלך בדרך אחרת, הוא ראה בכך נפילה של משה רבנו: "פרוש העניין כי כל החטאים שעברו על ישראל היה מהם שורש גם בהתחלת עליתם והכל נמשך על ידי הסתלקות השגחת משה רבנו עליו השלום במינוי שרי המאות".

ה"שפת אמת" מבין שאם יש נפילה, היא "סומנה" כבר בזמן העלייה, אחרת לא הייתה נפילה. התביעה כאן היא אל משה רבנו. גם אם אתה במצב הכי קשה שנתקל בו מנהיג: "ולא קם נביא בישראל כמשה אשר ידעו אלוקים פנים אל פנים"!! אין לך רשות לא להתייחס ל"קטנותם" של ישראל. הם "מעצבנים", נרגנים, מקטרים, מדברים רע ושקר באיש האלוקים, ואף על פי כן… "והכל נמשך על ידי הסתלקות השגחת משה רבנו במינוי שרי המאות".

משה היה אמור להוביל אותם!! שאין פירוד, אין שרי מאות ושרי עשרות. מתחנכים למטרה האחת בדרך העולה בית אל… וכך כתב ה"מסילת ישרים" בביאור מידת החסידות: "כי הרי אין להם לכוון לעצמם כלל, אלא כל תפילתנו להגדיל שמו יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכל מה שיתגברו עיכובים כנגדם …יאמץ ליבם להראות תוקף אמונתם". מכשולים, התנגדויות, "קיטורים" הם מנוף להתעלות.

נחתום בהארה של הרב יורם זצ"ל. הוא הביא את מה שכתב האור החיים הקדוש על מה שנאמר בפסוק "בעבר הירדן": "נתעכב משה מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם, שאז יקבלו מוסרו ולא מקודם. שהיו מרוחקי התקווה ונפשם קצרה, ולא יטו אוזנם להשכיל בתוכחותיו".

משה רבנו מלמד שלא מוכיחים אדם (מי שראוי להוכיח…) בכל מצב, בכל מקום ואפילו לא סמוך לאירוע שעליו יש מה להעיר. נכון להמתין לומר את התוכחה "עד שהגיעו בני ישראל לעבר הירדן ואז התרחב ליבם והתמלא שמחה ורינה, והייתה להם סבלנות ואריכות אף לקבל את דברי תוכחתו".

הרב יורם ממשיך בדברי המוסר ואומר: "נוכחנו לראות פעמים רבות שילדים טובים מאוד עזבו את דרך ה' לאחר שגדלו מעט רק משום שאביהם או אמם היו רגילים להוכיח אותם בכעס גדול" לא כועסים, לא מוכיחים, לא נרגנים, לא מקטרים.. מודים להקב"ה על כל הטוב שמזכה אותנו והכול בשמחה גדולה ובלב אוהב.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו