'מצטער', אמר איברהים, 'אני לא חותם'. 'מה הבעיה?', שאל הרב וייטמן. 'סיכמנו שאני קונה את החמץ של המכולת,' ענה איברהים, 'לא אמרת כלום על וויסקי. אני מוסלמי, אסור לי להחזיק וויסקי'. פני הרב החווירו. נשארה עוד שעה עד סוף זמן מכירת החמץ.

'אתה לא צריך להביא את זה אליך הביתה', ניסה הרב את מזלו, 'זה נשאר כאן במקלט, מה הבעיה?'. איברהים התעקש, 'אם זה ברשותי זה כמו שאני שותה את זה, אפילו אם זה לא בבית שלי'.

בסוף, ממש לפני סוף זמן המכירה, מצא הרב וייטמן עובד זר מסרי-לנקה שהסכים לקנות את הוויסקי. ואני נשארתי עם מחשבות על איברהים. העובדה שהוא התעקש ועשה לנו צרות, גרמה לי להעריך אותו יותר. אם הוא היה נשבר ומתרצה תמורת בצע כסף הייתי מאוד שמח באותו הרגע, אבל מעמדו בעיניי היה יורד. ההתעקשות לעמוד על הערכים שלו ולא לוותר, רוממה את קרנו בעיניי.

יש הסבורים שהדרך ללב הנוער עוברת דרך הגמשת הדרישות והעקרונות לנוכח הקשיים שלהם. האמת לטעמי הפוכה בדיוק. בני נוער, כמו גם מבוגרים, מעריכים אנשים עם ערכים. אנשים שעומדים על העקרונות שלהם ולא דורכים עליהם. לבני נוער אולי קשה עם הדרישות של ההלכה ושל בית הספר, אבל הפתרון אינו כיול המערכת בהתאם למצבם, אלא עידוד ואמונה ביכולת שלהם להגיע למעלה.

ויתור על עקרונות וערכים בשעת לחץ מביא הישג מיידי של נוחות ונינוחות, אך נושא בחובו מחיר אסטרטגי כבד. בני הנוער, כמו כולנו, צריכים מורים-מנהיגים, שירימו אותם למעלה, ולא מורים סחבקים שירדו אליהם למטה. מורים שעומדים על העקרונות שלהם ולא מורים שדורכים עליהם.

========

המאמר יתפרסם בגליון הקרוב של העלון 'שבת בשבתו'