מה מורכב באמת? על "סבתא של שבת" של יעל משאלי

  יש התמודדות אמתית? סבתא של שבת

"סבתא של שבת", ספרה החדש של יעל משאלי (דביר, 2011), משלב סיפורים ושירים לילדים על הווי המשפחה הדתית, מנקודת מבטם של ילדים עצמם. אלו עוסקים במגוון נושאים, משעשעים ורציניים כאחד; עולמו של הילד – ובפרט, הילד למשפחה דתית – מצטייר כמקום עשיר ומורכב.

בין השיטין, משאלי קורצת לקוראים המבוגרים ומצהירה: גם לילדים החיים מורכבים, גם לילדים החיים גדושים בהתמודדויות וקשיים.

דילמות רבות המועלות בספר מתוארות אמנם על-ידי ילדים, אך אינן פוסקות עם ההתבגרות. להלן מבחר מייצג: ילדים עם מוגבלויות – "ואני כועסת על ה' שברא את הילדים האלה. למה צריך לברא ילדים כאלה שילדים רגילים לא מבינים אותם?".

אלימות – "פעם/ ילד אחד העליב אותי/ נורא,/ והכי רציתי/להיות ממש רע/ ולהעליב אותו בחזרה"; התמודדות עם קשיי למידה – "אולי מחר, כשסבתא תשאל אותי אם אני רוצה לקרא לה ספור או שאני מעדיף שהיא, אולי-אולי אני אגלה לה בסוד על האותיות הבורחות".

פמיניזם ומקומן של נשים בחברה – "כשאני אהיה גדולה,/ אני אהיה רופאה של חיות./ אמא אמרה לי שכשאגדל/ אני יכולה/ מה שאני רוצה/ להיות… ואני גם רוצה להיות/ אמא/ וסבתא/ ודודה/ ושיהיה לי חתן,/ אז אולי/ בעצם/ לא יהיה לי כל כך הרבה/ זמן".

דילמות דתיות ולא דתיות

המשותף למורכבויות אלה אינו רק נכונותן לכל הגילאים, אלא גם האוניברסאליות שלהן.

כל ילד, באשר הוא, עשוי להתמודד עם אלימות. כל ילד, באשר הוא, עשוי להתמודד עם אחים או חברים עם מוגבלויות. הרקע לסיפורים ולשירים הינו משפחה דתית, אך הדילמות הרציניות אינן 'דתיות'.

יתר על כן. דרך עיניהם של הילדים, משאלי טוענת שמורכבויות 'דתיות' אינן מורכבות באמת. סוגיות שנדונות בהרחבה בעולם הדתי, ה'מבוגר', מתקבלות לילדים כמובנות מאליהן, או נפטרות בנימה אירונית על-ידי הסופרת.

תן דעתך: משרות ציבוריות לנשים – "באספת החברים של בית הכנסת החליטו שהשופטים יהיו רב בית הכנסת, רב העיר וראש המועצה (שהיא אשה. ובאספת חברים אמרו שצריך שתהיה גם אשה שופטת)"; רמיזות לתופעות של 'הורדת כיפה' ו'דתי לייט' מוציאות כל ממד אידיאולוגי מהדיון, מקנות להן אופי משעשע, לא-רציני.

"'אבל אמא', אני מנסה בלי חצפה/ 'אני לא מוכן בשום אפן לחבש כפה!'/ זה מגרד לי בראש,/ זה הכי מעצבן,/ מה אני אשם שיצאתי בן?… רק על הראש לא מצאתי מה/ לחבש במקום הכפה הרקומה./ וכבר לא היה לנו זמן להתעכב…/ אולי אמא לא תשים לב!" ו"אז אם אני שוכח/ או לא הכי בטוח/ ואין לי בררה,/ בסוף אני תמיד מחליט/ על הברכה הקצרה".

מהם השאלות האמיתית?

השאלות הבלעדיות והייחודיות לציבור הדתי, השאלות הזוכות להתייחסויות שבועיות באתרים, בעיתונים, בעלוני השבת – אינן השאלות הרציניות, האמיתיות.

הציבור הדתי שקוע מדי בעולמו שלו, ומתעלם מן האתגרים ומן ההתמודדויות שכדאי לתת עליהם את דעתו, שכדאי להשקיע בהם את מרצו ואת כוחו. הציבור הדתי שקוע בטפל ומתעלם מן העיקר. זהו אותו ציבור שהבליט בחוסר מעורבותו בהפגנות החברתיות הכלליות שסחפו את המדינה בקיץ שעבר.

זהו אותו ציבור שקוננו עליו רבים וטובים, לא פעם ולא פעמיים – והצדקתן של הטענות אינה ממין העניין, אלא עובדת העלתן החוזרת ונשנית – שהציב לו ליעד אקסקלוסיבי ההתנחלות בשטחי ארץ ישראל והזניח את ה'התנחלות בלבבות', את הזיקה לעם ישראל, ככלל.

הילדים של משאלי מזכירים – אולי מגלים – לנו מה מורכב באמת. כדאי להאזין להם.