קללה היא כשמתבוננים על החלק הפחות טוב

הכול תלוי במבט ובראייה. כשמתבוננים על החלק הפחות טוב, זו קללה... כשרואים את השלם, את הנקודה הפנימית של היותך חלק מהאומה הגדולה של כנסת ישראל, שם יש גודל ונקודה אלוקית

קללה היא כשמתבוננים על החלק הפחות טוב
  (צילום: שאטרסטוק)

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלוהִים.מה הוא ראה שהביא אותו לברך? מה העומק של "ישראל שכן לשבטיו" שמתוך כך "ותהי עליו רוח אלוקים"?

המלבי"ם פירש: " לא כמו בפעמים הראשונים שראה רק מקצת מהם,.. אולם כאשר ראה את כלל העם כמו שהם שוכנים… על ידי כך ותהי עליו רוח אלוהים ". הכול תלוי במבט, וכתמיד, הכול בעיני המתבונן. יש מבט שהוא חלקי, שהוא צר, שרואה רק את קצה המחנה (עמלק). אין עולם אובייקטיבי- על אותו אירוע, אדם ומקום, יכולים אנשים שונים לספר סיפורים שונים.

תלמידיו של אברהם אבינו, אומרת המשנה באבות, הם בעלי "עין טובה". זה סוג של מבט שרואה טוב ומצמיח טוב. מבט יוצר מציאות. זו הסיבה שאברהם אבינו מגייר את האנשים, והמאמין הגדול ביותר. ולעומתו -מתלמידיו של בלעם הרשע:" עין רעה". בלעם ידע לכוון לרגע (משהו שמעבר לזמן השגרתי) שהקב"ה כביכול כועס, ורצה להנכיח את הרע. לחפש אותו, ולהגדיל אותו- לומר: זה עם ישראל. והקב"ה ברחמיו הגדולים "לא נותן לו".

מה שרואה כאן בלעם את ישראל שכן לשבטיו, מסביר המלבי"ם, זה מבט כולל, לא חלקי ולא פרטי. במבט זה – יש קדושה, שלמות, ואין חטא ועוון. כך גם ה"נתיבות שלום" :" וזהו וירא ישראל שוכן לשבטיו, שראה את הכלל ישראל מאוחד שכולם בלב אחד כאיש אחד שאז אין לקללה שליטה עליהם ועל זה נאמר בפרשה:" לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל"- שעוון וחטא שייך רק אצל יחיד שאינו מקושר לכלל ישראל, אבל בכללות ישראל אין חטא".

זה פשוט, ועמוק מאד. הכול תלוי במבט ובראייה. כשמתבוננים על החלק הפחות טוב, זו קללה… כשרואים את השלם, את הנקודה הפנימית של היותך חלק מהאומה הגדולה של כנסת ישראל, שם יש גודל ונקודה אלוקית. "כי מראש צורים אראנו " כשההתבוננות היא מהגובה, ממבט חזוני, בפרספקטיבה, אתה רואה וחי את היותך חלק והמשך ישיר של אברהם אבינו ושרה אמנו, ואנחנו חלק מחוליה בשרשרת של עם ישראל- זה המקום המפעים, המצמיח והמחייב- "ותהי עליו רוח אלוקים".

חז”ל במסכת סנהדרין מפרשים את הפירוש הפשוט של הברכה: "… אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו "ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות: ‘מה טבו אהליך יעקב’, לא תשרה שכינה עליהם – ‘ומשכנותיך ישראל'- כלומר, הברכה היא שיהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות בישראל ושתשרה עליהם השכינה. את משמעות בתי המדרשות הסביר הנתיבות שלום לחיזוק אותה נקודה של האחדות- שחלק חשוב ומשמעותי של בתי הכנסיות ובתי המדרשות הוא לאחד ולחבר את עם ישראל. ההתחברות לתורה ולתפילה היא התחברות לכלל, לנשמת כנסת ישראל, ולכן הפסוק הוא בלשון יחיד “מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

הוא מביא הסבר נוסף:" …כי כאשר יש להם לישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות הריהם דבוקים בה' ע"י תורה ותפילה…". מטרתו של בלעם הייתה לנתק את עם ישראל, חלילה, מה' יתברך, ואז חלילה אין להם חיות.ובאותו כיוון כתב ה"שפת אמת". על המשנה באבות (ה,ט) : "כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו – מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים – מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו; עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע".בלק אומנם הכניע את עצמו כלפי שמיים באומרו שלא יוכל לעשות דבר המנוגד לרצון ה', אולם עשה זאת מתוך נפש רחבה ורוח גבוהה – מתוך החשבת ערך עצמו. "אבל הצדיקים נפש שפלה, שאין מבקשים רק להיות דבוקים בה'… ולידע תמיד שאין חיות לשום בריה רק מכוח ה'". אם האדם רואה את העולם כשייך להקב"ה והוא מתבטל לריבונו של עולם, ממילא המבט הוא של "עין טובה ונפש שפלה…" כשאדם הוא בעל גאווה ונפש רחבה, המבט על החיים, הוא של עין רעה. וגם כשבלעם אומר שהוא כפוף לרצון ה'- אין קשר בין האמירה החיצונית לבין המבט הרחב הרואה את החיים כפועל יוצא מתפיסת עולם שלמה.

לצד זאת, תיארו חכמים את מה שראה בלעם כמאפיין של אוהלי בני ישראל: ראה שלא היו פתחיהן של ישראל מכוונים זה לזה,אלא כל פתח היה פתוח אחרי אוהל חברו, כדי שלא יסתכל כל אחד ואחד מהם בביתו של חברו. על זה כתב רבי נתן: "ועל כן אסור לעשות חלון נגד חלון, כי החלון שהוא בחינת האמת של כל אחד מישראל הוא משונה הרבה מהחלון והאמת של חברו, כי כל אחד מישראל כפי שורשו משבטו, שמשם נוסח וסדר תפילתו וכפי מעשיו כן האמת שלו. ומזה נמשכים ריבויי השינויים שבין אחד לחברו, אפילו הכשרים והישרים, כי זה מתפלל בארוכה וזה במהירות, זה בקול רם וזה בקול נמוך… ועל כן אסור לאדם להסתכל בחברו לרעה אף על פי שנדמה לו לפי האמת שלו שחברו אינו מתנהג באמת ואינו מתפלל באמת, כי מי יודע האמת של חבר".

אנחנו שונים זה מזה, כל אחד וייחודו, כל אחד ועולמו המיוחד. היכולת להבין זאת, ולתת מקום לזולת לשורש שבטו. זה לא מאיים עלי. להיפך, אני זקוק לחלון של חברי, השונה ממני, להשלמתי ולקבלה ההדדית. מו"ר הרב ליכטנשטיין, לימד נקודה נוספת. בדברי בלעם מתוארת השלווה שבמחנה ישראל: נחלים, אוהלים, גנות עלי-נהר. שלווה פסטורלית, נטועים להם אוהלי בני ישראל שורות שורות, עצים וגנות, נאות דשא ומי-מנוחות. ועל-כך אומר המדרש: "'מה טבו אהליך יעקב' – שלא היו פתחיהן מכוונים זה כנגד זה". גם בתוך אותה שלווה נשמרה הצניעות.

בהמשך דברי בלעם עדים אנו לשינוי פתאומי וקיצוני באווירה: לאחר נזילת המים מן הדלי טיפין טיפין, בשקט ובשלווה, מופיע פתאום נחשול אדיר, פרץ-מים, "מים רבים אדירים", והסערה מתגברת: "יאכל גוים צריו, ועצמותיהם יגרם, וחציו ימחץ". חוסר-שלווה, מלחמות בלתי-פוסקות, מהומת-עולם. לכאורה זו סתירה גדולה?! מיוחד בקיצוניותו פסוק אחד בפרשה זו: "הן עם כלביא יקום… לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה". התאווה לבשר האויב והצימאון לדם מגיעים כאן לשיאים חדשים.

רש"י, למרבה הפלא, מתעלם כליל מהפשט, ומעביר את כל הדימויים למישור אחר לגמרי: "כשהם עומדים משנתן שחרית הם מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצוות: ללבוש טלית, לקרוא שמע ולהניח תפילין. ובלילה על מיטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו.

כיצד? קורא את שמע על מיטתו, ומפקיד רוחו ביד המקום ב"ה, והקב"ה מפיל חלליהם". הסביר הרב ליכטנשטיין את הדיסונאנס הזה בשילוב המופלא שבין החרב והמלחמה לבין העדינות שבחינוך לתורה ומצוות. במחנה ישראל, יש קדושה. בצוק איתן, צה"ל, הצבא המוסרי ביותר בעולם, המציא את "הקש בגג" וביקש לפני הטלת פצצה (על מי שניסה לכלותינו!!), מהאזרחים לצאת מבתיהם.

החיבור הזה, והיכולת להיות "עדינו העצני" של מחנה החי בצניעות, ופתחיהם אינם פונים זה לזה, ההשפעה של הטלית והתפילין וקריאת שמע, על "לא ישכב עד יאכל טרף" היא מפעימה. עליה אומרים "מה טובו".

נביא בסיום את פירושו של 'בעל ההילולה' – ט"ו תמוז, האור החיים הקדוש: "פירוש, לפי שיש בישראל כת שקובעים עתים לתורה, וכת שעוסקים בה יתד התקועה, כנגד בעלי עתים אמר מה טובו אוהליך יעקב וכו' ". אור החיים הקדוש, פשוט מרגש. התורה שייכת לכולם, לבעלי הבתים שלומדים משנה יומית, באותה עוצמה של מי "שעוסק בה יתד תקועה" – שממית עצמו באוהלה של תורה. גם מי שהוא "אהל "- בעלי הבתים, העובדים לפרנסתם, ומסייעים לתיקון עולם במקצועם ובעבודתם, גם מי שחי "משכנותיך ישראל"- בני התורה שתורתם אומנותם- על ה"יחד" הזה, אומר בלעם "מה טובו".

לכתבה זאת לא התפרסמו תגובות. היה הראשון להגיב!

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע