לפעמים החטא הגדול הוא לא לעשות

משה ואהרן החמיצו הזדמנות פז, שספק אם תחזור. אמנם מי שהכה את הסלע היה משה, אך גם אהרן נענש, מפני שהוא התמהמה במקום לדבר אל הסלע, ומפני שלא מחה במשה כאשר הכה בו

לפעמים החטא הגדול הוא לא לעשות
  (צילום: שאטרסטוק)

על חטאם של משה ואהרון: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם", נכתבו פירושים שונים ורבים. עד כדי כך, שכתב שד"ל (רבי שמואל דוד לוצאטו) כשהוא פותח את פירושו לפסוק זה, הוא כותב: "משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד בדה מליבו עוון חדש… ומצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבנו".

גם אנחנו ננסה ללמוד עכשיו… לתת פירוש (לא שלנו כמובן) לחטאם של משה ואהרון. הפרשנים חיפשו פשר אמיתי, מדוע לא זכו להיכנס לארץ? שני המנהיגים הגדולים, משה ואהרון. רש"י תולה את החטא בכך, שהקב"ה ציווה את משה ואהרן לדבר אל הסלע (פסוק ח), ואילו הם הכו אותו (פסוק יא). היתה כאן, אם כן, סטייה מציוויו של הקב"ה. רש"י מוסיף, שהיה בכך גם חוסר קידוש השם: "שאילו דיברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים: מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של מקום – קל וחומר אנו" יש כאן לימוד גדול, (בק"ו לכולנו כמובן) לשמוע בדיוק לציווי של הקב"ה. והעונש הגדול שקבלו זה על הסטייה מהציווי. להשתדל בכל מעשינו לקדש שם שמים.

הרמב"ם בשמונה פרקים, מסביר, שמשה ואהרן חטאו בכך שכעסו ואמרו "שמעו נא המורים" (כך, כידוע הרמב"ם בהלכות דעות (ב', ג), שאמנם בכל מידה ומידה צריך האדם ללכת בדרך הממוצעת, אולם ישנן כמה מידות שבהן עליו להתרחק מן הקצה האחד וללכת בקצה השני, ואחת מהן היא מידת הכעס.

אדם צריך להתרחק מאוד מן הכעס, ולא לכעוס אפילו על דברים שראוי לכעוס עליהם. הרמב"ם מוסיף, שכעסם של משה ואהרן יצר אצל בני ישראל רושם שהקב"ה כועס עליהם, בעוד שהוא כלל לא כעס עליהם, ונמצא שמשה ואהרן גרמו לכך, שעמדת הקב"ה הוצגה באופן לא נכון.

הלקח הוא גדול לא כועסים. ואף פעם. וגם כ"שמגיע לו…" (עבודה גדולה כידוע לכולנו).

הרמב"ן וברבנו בחיי בשם רבנו חננאל: משה ואהרן חטאו בכך שאמרו "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" ולא "יוציא ה' לכם מים". העם היה עלול לחשוב, שמשה ואהרן הוציאו את המים בחכמתם, ובכך יימנע קידוש השם, וזהו שאמר הקב"ה "יען לא האמנתם בי להקדישני".קשה ללמוד משהו מכאן לעצמנו. משה רבנו, הענו מכול אדם!! לכאורה, לפי רמב"ן, לקח משהו לעצמו?! ולא אמר וחינך, שהקב"ה הוא המוציא להם מים. (קשה לנו לכתב זאת, אבל הלימוד הוא ענק!!! האדם צריך לזכור בכל רגע נתון, שהוא שליח, הקב"ה עובר דרכו. לא הוא הנושא ולא הוא העניין בשום מקרה! ואף פעם.

מורכב, כולנו מכירים את דברי הרב, על הענווה הפסולה, ובכל אופן, הדיוק הזה, והדרישה לצאת מה"אני" בכל מקרה, זועקת מפירוש הרמב"ן. וכמובן, זה לפי מדרגתו של משה ).ננסה להוסיף עוד ארבעה פירושים (בקצרה) וננסה ללמוד מהם, את עצמנו: מו"ר הרב ליכטנשטיין, הסביר על פי המדרש שמביא שאהרון לא חטא לכאורה, ובכל אופן נענש! דייק הרב ליכטנשטיין שהפסוק כלל אינו אומר שמשה ואהרן חטאו. הפסוק רק אומר שהם לא קידשו את השם: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל".

כך נאמר גם בפרשת האזינו: "על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" . משה ואהרן לא נענשו על מה שעשו, אלא על מה שלא עשו (גם רבנו בחיי כותב שמשה ואהרן לא חטאו, אלא שהוא מסביר את העונש על פי תורת הנסתר). הם לא עברו על ציווי ה', אולם הם החמיצו הזדמנות לקדש שם שמים. אילו היו מדברים אל הסלע, היה שם שמיים מתקדש הרבה יותר, הייתה מודגשת צייתנותו של הסלע, והפסוק "לא בחיל ולא בכֹח כי אם ברוחי…" היה בא לידי ביטוי.

משה ואהרן החמיצו הזדמנות פז, שספק אם תחזור. אמנם מי שהכה את הסלע היה משה, אך גם אהרן נענש, מפני שהוא התמהמה במקום לדבר אל הסלע, ומפני שלא מחה במשה כאשר הכה בו. משה ואהרן אחראים, אפוא, כאחד להחמצה הגדולה. הדברים לוקחים אותנו למקום המחייב כ"כ, הדורש מאדם להיות ב"מיצוי סגולותיו.." באופן מקסימלי!! הקב"ה מתייחס לאדם בהתאם ליחס בין מה שעשה לבין מה שיכול היה לעשות.

אדם יכול לקיים תורה ומצוות, ואף על פי כן לא למצות את כל מה שניתן היה להגיע אליו!, הואיל ויכול היה לעשות דברים ולא עשאם.

הגמרא (סנהדרין צט.) אומרת, שמי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק נכלל בפסוק "כי דבר ה' בזה". והגמרא (ברכות יב). אומרת, שמי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא. לא נאמר בשום מקום שאדם מצֻווה להתפלל על חברו, ואף על פי כן מי שאינו עושה כן נקרא חוטא, כיוון שהיה יכול לסייע לחברו ולא עשה זאת.

אדם צריך תמיד לשאוף לעשות את המקסימום שהוא יכול. אסור לאדם לפעול על פי מעשי חבריו, או בהתאם למעשי הדורות הקודמים. אפשר שהפוטנציאל שלהם היה שונה. שומה על כל אדם לממש את הפוטנציאל שלו! (כפי שכולנו יודעים, זו אמירה מחייבת! דורשת מאדם- אינסוף ממש… ונראה לרגע, שזה לא ניתן להשגה.. מי שזכה להכיר את הרב ליכטנשטיין, ראויים הדברים למי שאמרם… יש מי שחי כך!!)

כמי שמנסים לחנך ולהתחנך עם תלמידים, רבים כתבו על המעבר של משה רבנו המחנך, מהכאה לדיבור. הדור השתנה, לא ראי עם העבדים היוצא לפני זמן קצר ממצרים, שהוא עדיין לא יכול להבין את שפת הדיבור, לדור העומד להיכנס לארץ. בוגר, העומד לקבל על שכמו את המנהיגות הטבעית, הבריאה. עם אנשים בוגרים, מדברים… (כמובן, גם עם ילדים רכים… היום כולנו, ובכל גיל, באי הארץ. מבלי להיכנס להבדלי גישות החינוך שיש מי שנותן לכך מקום בהבדלי הגילים. נראה שנכון בכל מקרה לומר, שנכון לדבר עם הילד בכבוד! (עוד לפני יאנוש קורצ'אק…) בכל גיל, בהקשבה, בשיחה ובאהבה רבה, לא נאריך)

דבריו המתוקים של ר' לוי יצחק מברדיטשוב, מגדירים באופן נפלא, מה היה חטאו של משה, וכמובן, איפה זה פוגש אותנו בעולמנו החינוכי: "ודברתם אל הסלע לעיניהם גו' יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל… והנה יש שני בחינות במוכיח שמוכיח את ישראל שיעשו רצון הבורא ברוך הוא. אחד, שמוכיח בדברים טובים, דהיינו שאומר לכל איש ישראל גודל מעלתו ומקום מקור מחצב נשמתו אשר באמת נשמת ישראל חצובה למעלה מכסא כבוד וגודל הנחת רוח אשר להבורא יתברך כביכול ממצות כל איש ישראל וגודל השמחה אשר בכל העולמות בעשות איש ישראל מצות הבורא בזה ובזה התוכחה מטה את לב בני ישראל לעשות רצון הבורא ברוך הוא לקבל כל איש מישראל עול מלכות שמים עליו.

ויש שמוכיח את ישראל בדברים קשים ובדברי ביושים עד שהם מוכרחים לעשות רצון הבורא. והחילוק שביניהם, זה שמוכיח את ישראל בטוב מעלה את נשמת ישראל למעלה למעלה ומספר תמיד בצדקת ובגדולת ישראל כמה גדול כוחם למעלה וראוי הוא להיות מנהיג על ישראל. וזה שמוכיח את ישראל בדברים קשים אינו בבחינה הזאת…" (קדושת לוי, חקת).ר' לוי יצחק מברדיטשוב מלמד אותנו את כל תורת החינוך בכמה שורות.

האדם הוא טוב בתוכו, ה' עשה את האדם ישר. נשמתו של האדם חצובה מכיסא הכבוד וכשזה המבט, כשפונים פנימה, ומדברים עם החלק הטוב, הנשמתי של האדם! אי אפשר לכעוס.. מי שמוכיח את האדם ב"ביושים" מבייש אותו ח"ו, לא מדבר אליו בכבוד, גורם לתלמיד להרגיש רע, לא רצוי, במקום לא נכון, אולי כרגע, מפחד? (יש מי שיגיד "מיראה.." ) הוא יעשה מה שיאמרו לו!! אבל זה לא פנימי, זה לא "שלו" לא מחנכים בכפיה, לא במקלות ולא בכעס.

"חושך לא מגרשים במקלות.. מדליקים אור.." אסור למחנך (וגם לא לרגע!!) ליצור ניכור של התלמיד מעצמו, מפנימיותו, משורשו. נייר הלקמוס , לעולם- אם האדם עושה מה שעושה באופן חיצוני (בגלל החברה? כפיה? פחד? מצוקה? בשביל מישהו או משהו…) לא יישמר ולא יהיה בהמשך. השאיפה, המקום אליו צריך לכוון, זה לעולם הפנימי. שלא יהיה רווח בין החוץ לפנים. ואז "גם כי יזקין- לא יסור ממנו"וזה היה חטאם של משה ואהרון. כשמכים, ניתן לדאוג לרגע…שהעם יעשה מה שכפו אותו, אבל הם לא שם באמת. המחנך המדבר רואה את הטוב שבתלמיד, מגלה את המים המפכים שבבאר נשמתו, הוא יגלה את הטוב שבו, ואז התלמיד!!! יהיה שם.אולי סוג הפוך של הגדרת ספר החינוך " אחרי המעשים נמשכים הלבבות.." לפי ר' לוי יצחק: " אחרי הלבבות ימשכו המעשים…" וזה נפלא.

ה"נתיבות שלום" (הוא נפלא ביותר, ראוי ללמוד אותו לעומק, כאן מובא בקיצור) נתן שיעור מדויק במנהיגות. בהלכות חינוך. אולי ה"שיעור" למי שמבקש ומתפלל להיות מנהיג חינוך: "הקשר בין המנהיג לקהל הוא כגוף ונשמה, וצריך להיות אמון ביניהם…המנהיג צריך להאמין בכוחם של ישראל, שכל יהודי הוא חלק אלוה ממעל ויכול תמיד לשוב לשורשו.

אצל יהודי אין פגם… וגם במצבים השפלים ביותר עליו להאמין כי נטועים בהם כוחות עילאיים…מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, חמה הוא כינוי למשפיע ולבנה למקבל.. שאסור למשפיע לראות פגם במקבל…" כל מילה דורשת הרחבה… הקשר ביננו לבין תלמידינו הוא כגוף ונשמה.. החינוך, ההנהגה , לעולם בנויים על אמון הדדי. האמון המלא והמוחלט הם מאפשרים צמיחה הדדית. ההבנה העמוקה, שלעולם אני זוכה לפגוש מי שהוא חלק אלו-ה ממעל! ואין בתלמיד, כמו בעצמי שום פגם! (יש תמיד מה לתקן, איזה קליפה להסיר, מאיזה חטא לקום, וזו עבודה בפני עצמה) אבל בנקודה הפנימית: "ועמך כולם צדיקים". כשאני פונה לתלמיד, לעולם הפנייה היא לנקודה הטובה. למקור הכוח הישר והטוב הנמצא בכולנו. חטאו של משה היה, לפי"ז, חוסר אמון…

נסיים ב"שפת אמת" שאמר שמשה רבנו לא חטא..: "כבר כתבנו במקום אחר כי לא היה זה עונש רק הוכחה שאין דור הזה של באי המדבר נמשכים אחר הנהגתו הגבוהה של משה רבנו, שנתנבא באספקלריה המאירה ושאר הנביאים באספקלריה שאינה מאירה… והיינו כוחו של משה רבנו מעניין תורה שבכתב חקוקה ורשומה…וכאן כתיב ודיברתם לעיניהם היינו לפי כוחן של בני ישראל…" זה לא חטא, כותב ה"שפת אמת". זה חוסר התאמה לדור באי הארץ.

משה רבנו ברום מעלתו, הכל מובן, מוחלט, חקוק ורשום… זו תורה שבכתב שמגיעה "מלמעלה למטה". עם ישראל נמצא במדרגה פחותה "באספקלריה שאינה מאירה…" תורה שבעל פה, נובעת מעם ישראל, "מלמטה למעלה". יש פער בין דור המדבר לדור הנכנס לארץ. מניסים גלויים, מעמוד האש ועמוד הענן, להעברת המקל לעם ישראל שיילחם את מלחמותיו ויזכור "כי ה' הוא הנותן לך כח לעשות חייל". זו מדרגה אחרת. (מובן שנכון להוסיף לכך את המובא במדרש, ההבדל בין הכאה לדיבור, תלוי בגילו של הילד.:"כשהנער קטן רבו מכהו..כיוון שהגדיל בדיבור הוא מייסרו". זה נכון למצבו של עם ישראל שהתבגר, ונכון אולי בהתבגרות העולם… כמי שמשתדלים לחנך… דיבור, פנייה אל פנימיות האדם, יכולת לסול דרך רכה למים הנמצאים אצל האדם, זו הדרך, ולא עונשים וכפייה).

לכתבה זאת לא התפרסמו תגובות. היה הראשון להגיב!

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע