טענה: הצבא הוא לא אתרא, לא מקום ולא ישוב, לכן אין מרא דאתרא.

תשובה: המושג "מרא דאתרא" לא הולך אחרי סימון גיאוגרפי, אלא אחרי קהילה. גם אם הקהילה עוברת למקום אחר, הרב עובר עם כל הקהילה, כי הוא המרא דאתרא של הקהילה. יש טוענים, שלפני עליית האשכנזים, המרא דאתרא בארץ ישראל היה הבית יוסף. וכשהאשכנזים עלו לארץ, הם התחייבו לפסוק כבית יוסף. אף על פי שיש מי שטוען כך, אבל לא נהגו (למשל, עיין חזון איש יו"ד קנ, י ושו"ת מנחת יצחק ח, א-ב). גם הספרדים שעלו לארץ, עולי מרוקו למשל, לא חייבים לפסוק כבית יוסף. אלא, כל קהילה הולכת אחרי הרב שלה שהוא המרא דאתרא שלה.

למשל, חייל ששומר שש שעות בין בשר לחלב ולא יכול לחכות כי הוא הולך למארב וכדומה. איך ינהג? אמר הג"ר שלמה גורן, שצה"ל הוא כמו מדינה אחרת, ויש לחייל דין של הולך ממקום למקום.

זה לא רק במקרה חד פעמי, אלא גם במנהגים קבועים. אשכנזי שהחליט לגור כל החיים בקהילה של ספרדים – נוהג כמנהגי הספרדים. בעיר הקודש טבריה, האשכנזים אומרים הלל בראש חודש בלי ברכה לפי מנהג הספרדים (ב"י או"ח תכב, ב). בהתחלה, בטבריה, היו כולם ספרדים. כשבאו אשכנזים טיפין טיפין – הם נעשו ספרדים. אח"כ באו הרבה אשכנזים וקמו שוב לתחייה, אבל המנהג לומר הלל בלי ברכה, נשאר להם. אך אילו הייתה באה קהילה אשכנזית עם הרב שלה, ודאי הייתה צריכה לומר הלל בברכה.

טענה: הרב הראשי לצה"ל בכלל לא יודע לפסוק הלכה, הוא עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן.

תשובה: הרי זה ביזיון תלמידי חכמים. יש מפלפלים, שהם לא מבזים תלמיד חכם, כי הוא לא תלמיד חכם. זה כמו אלו הקוראים לאחרים בשם ערב רב, וכשאומרים להם שאסור לקרוא ליהודי בשם זה, הם עונים שהם לא יהודים אלא הם ערב רב… אי אפשר לומר שרב אינו יודע לפסוק בלי להוכיח. תראה לי שהוא פסק שקרים בשם התורה.

הוא פסק שאסור לנשים לשיר בטקסים, אבל אם נשים שרות, ואי אפשר להפטר ולצאת, יש להישאר. יש רבנים שפוסקים אחרת, אבל הוא פוסק להישאר. הוא פוסק כך, כי יש הלכה שאם אדם נמצא במקום שהוא שומע שירת נשים בעל כורחו, הוא לא חייב לצאת (גמרא פסחים כה, ב. ועיין חפץ חיים ו, ו).

בהרבה אולפנות הבנות שרות, ונוכחים שם רבנים ובעלים של מורות, והם יושבים ולא קמים. הם עושים זאת בכל שבת. בכל הטקסים בעבר, ישבו רבנים ולא קמו, אף שהייתה שירת נשים. הוויכוח בין לצאת ובין לא לצאת הוא לגיטימי, אבל כיוון שהרבצ"ר אמר שלא צריך לצאת, לא נאמר שהוא לא יודע לפסוק.

פעם, בטקס ממלכתי של הבריטים, אשה שרה, והגרי"ח זוננפלד סתם אזניו עם אצבעותיו, הוריד ראשו והיה כנוס בעצמו. אמר לו שמשו: "איך יכול להיות?!”. ענה לו הג"ר זוננפלד: ”כבוד מלכות”. לעומת זאת, מרן הרב קוק מיד קם ורץ החוצה כבורח מן האש (ספר 'מבחירי צדיקיא' על הרב יוסף זוסמן עמ' קעח). אפשר להתווכח אם הפסק נכון או לא נכון, אבל אי אפשר לומר שהג"ר זוננפלד לא יודע לפסוק. כן לגבי הרב הראשי לצה"ל.

בהרבה טקסים ממלכתיים, נשים שרות, והרבנים לא יוצאים. גם בלוויה של הרב חנן פורת, בתו שרה, ושני הרבנים הראשיים לא יצאו.

אם מרא דאתרא טועה, אפשר להעיר לו בצנעה ובדרך כבוד. סיפר הגרא"ד אוירבך, אב"ד של טבריה, שפעם, בעיר הקודש טבריה, נקרע העירוב. פסק רב העיר שהעירוב כשר. היה שם תלמיד חכם גדול שפגש את הרב במוצאי שבת והזמין אותו לביתו ללמוד מסכת עירובין. הם למדו קצת ופתאום הרב אמר: ”פסקתי לא נכון! כבודו הכריז בבית הכנסת שלו לא לטלטל"? אמר הת"ח: ”לא. טלטול הוא מדרבנן. כבוד ת"ח הוא מדאורייתא". גם אם המרא דאתרא טועה, אתה לא יכול להכריז שהוא טועה. אתה יכול להתווכח בעדינות ולנסות לשכנע. דרך אגב, כולם מסכימים ששירת נשים זה מדרבנן (ברכות כד. רמב"ם איסורי ביאה כא. שולחן ערוך אה"ע כא. קיצור שו"ע קנב ח).

טענה: הרבצ"ר כפוף לרמטכ"ל. הוא מקבל פקודות מהצבא, ואומרים לו מה לפסוק.

גם זה ביזיון תלמיד חכם לומר שהוא משקר בשם התורה, בהיותו תחת לחץ הרמטכ"ל ונוגע בדבר. זה כמו שהאדמו"ר מסאטמאר פסק שכל רבני ארץ ישראל פסולים מלפסוק כי כולם כפופים למדינת הכופרים, לכן על שאלות פה צריך לשאול רבנים באמריקה… (עיין ויואל משה, ג' שבועות ס' קעא-קעב).

מניין לך שהוא פסק כך כי פחד מהרמטכ"ל? אין שום הוכחות. אי אפשר להטיל אשמות על אנשים בלי נימוקים. אם כך, נגיד על כל פסיקה של רב שהיא נובעת מאינטרסים. כגון מי שטען שהלל פסק שאפשר לקדש אישה בפרוטה מפני שהוא היה עני… עושים פסיכולוגיזם מהרבנים. כלומר, כל אחד שאמר משהו, אנו מלבישים על מה שהוא אמר, נימוקים פסיכולוגיים. אי אפשר לומר דברים כאלו בלי להוכיח.

מה הסברא ששומעים למרא דאמרא?

יש שתי תשובות:

א.   לא ייתכן שיש רב במקום ואינך עושה כמוהו. זה ביזיון. באופן כללי אם אני הולך אחרי רב א' ולא אחרי רב ב', זה לא ביזיון. אי אפשר לעשות ככל הרבנים בבת אחת. אבל רב המקום הוא המרא דאתרא באותו מקום. זה המינוי שלו. רבנים אחרים לא קיבלו מינוי זה.

ב.   המרא דאתרא נמצא במקום. הוא מכיר את התמונה בשלמותה, ולכן הוא יכול לפסוק. פסיקת הלכה נובעת מהכרת ההלכה ומהכרת המציאות. המרא דאתרא מכיר את המציאות טוב יותר ממי שאינו נמצא במקום.

עיין ביאור הגר"א למשלי (כב, יב) על דיין שדן דין אמת לאמיתו. כתבו התוספות, לאפוקי דין מרומה. מה זה דין מרומה? עדים מעידים משהו לא נכון. הדיין אינו מצליח לסכל את העדות, אך הוא מרגיש שאינה נכונה. לא יאמר הדיין שקולר תלוי בצווארו. הוא דן דין אמת אבל זה לא דין אמת לאמיתו. פסק מורכב מאמיתת המציאות ואמיתת תורה. כאן יש אמיתה של תורה, אבל אין אמיתה של מציאות. הוא פוסק על מציאות אחרת. יש בדיחה על יהודים שעלו לארץ מגרמניה: ד"ר אחד דופק מסמר בקיר אבל המסמר לא נכנס, כי הוא דופק את המסמר עם הראש לקיר. מעיר לו ד"ר שני: המסמר הזה שייך לקיר ממול… כלומר, הפסק הוא פסק נכון, אבל למציאות אחרת זה לא דן דין אמת לאמיתו. צריך להכיר את המציאות.

מי שלא נמצא בעניינים ולא מכיר את המציאות, לא מכיר את כל ההשלכות, עד כמה הכל מסובך ועלול לסבך דברים אחרים. הכל קשור לכל ויכולות להיות השלכות בתחומים אחרים. מעשה ברמטכ"ל שביקר בחזית ועבר טנק אויב, ופקד לירות. הקצין בגזרה אמר לו שאין זה נכון לירות. ירו, וזו היתה טעות. הקצין הקטן בשטח הבין יותר מהרמטכ"ל. הרמטכ"ל מצוי בדברים כלל-ישראליים. הוא לא נמצא בחזית הזאת. לפעמים יש רב קטן שנמצא עמוק בתוך נושא והוא מבין יותר מרב גדול. הרב הגדול לא יודע מהן ההשלכות. הוא לא יודע שאם הוא יחמיר, זה יגרום לעוד ועוד צרות.

כתוב בספר בית אלוקים של המבי"ט: למה אומרים בגמרא שאליהו יפסוק את ההלכה? למה דווקא תשבי יתרץ קושיות ובעיות? למה לא ישעיהו וירמיהו? או יותר גדול – שמואל הנביא? שמואל הנביא שקול כמשה ואהרון, כמו שכתוב: "משה ואהרן בכוהניו, ושמואל בקוראי שמו" (תהילים צט, ה). עונה המבי"ט: כל אלו מתו. אליהו הנביא חי. הוא בעניינים, ולכן הוא פוסק. הם בשמים. הם לא יודעים כמוהו מה קורה בארץ.

כתב מרן הרב קוק באגרות הראיה (א, רצד) מה ששמע בשם הגאון ר' לייב קובנר, הרב של קובנא. רצו נכבדי קובנא שיגור שם הגאון החסיד ר' ישראל סלנטר. באו לשאול את רב העיר ר' לייב. ענה הרב: אם הוא רוצה לקבל עליו עול של משרה – טוב. אבל אם הוא רוצה לשבת בתור איש פרטי, איני מרוצה בדבר. הוא הסביר להם שאפילו הגאון היותר צדיק והיותר נשגב לא יכול לעמוד על דעתו של המשועבד להורות לרבים ולדעת צרת נפשו כדי לדון אותו לכף זכות. אם זה נאמר על ר' ישראל סלנטר, הגאון החסיד, קל וחומר אחרים. הם לא שם, בצבא, הם לא בעניינים. אם כן, לא להתערב.

מעשה באדם שנסע בעגלה. העיר לו הנוסע: "ככה לא מנהיגים סוסים". עצר העגלון את העגלה ואמר לו: "אני העגלון. יש לך שלוש אפשרויות: א. אם אתה רוצה, לך להיות עגלון. ב. אם אתה רוצה, רד מהעגלה ואל תפריע לי. ג. אם אתה רוצה, תמשיך לנסוע אבל שתוק". לכן, מי שזה לא מוצא חן בעיניו, יש לו אותן שלוש אפשרויות.