"החינוך הממלכתי- דתי הוא רצון ה'"

שאלות רבות עולות (דנו על כך הפרשנים הראשונים והאחרונים), בסיפור חטא המרגלים:

מה ההבדל בין התיאור בפרשתנו למול ספר דברים? מה משמעות ההבדלים? מה מקומו של משה? מה חטאם של המרגלים? כיצד מנהיגי הדור חוטאים בחטא נורא כזה? ומאידך- לכאורה (ע"פ העונש אנו מבינים את גודל החטא), במה קשה החטא הזה, מתלונות ישראל ובכיים עד כה? ועוד ועוד.

ננסה לגעת בשתי שאלות. (ואולי, מה אנחנו לוקחים לתפילה שלנו להיות מנהיגי חינוך בענווה..)

1. שאלת הרמב"ן: "מה עשו המרגלים? כי משה אמר להם (י"ג, יח) 'וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב', ואמר להם בערים (שם יט) 'הבמחנים אם במבצרים', ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שציווה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (שם כח) 'אפס כי עז העם… והערים בצֻרות גדֹלֹת מאד', וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?… " מה חטאם של המרגלים? הם מספרים מה שהם ראו..!!

הרמב"ן ענה והוסיף עליו בעל ה"עקידת יצחק": הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאד". לספר את העובדות זה דבר אחד, ולנתח את מה שראית זה סיפור אחר.. וזה חטאם הגדול.

יש הבדל בין לדווח מה ראית, לבין לפרש " אפס כי עז העם", הפרשנות היה חטאם.

אולי יש אפשרות לומר מעבר לזה, וכך כתב הרמב"ן בתחילת הפרשה: "אבל ה' ציווה 'ויתורו את ארץ כנען', והוא כטעם בררה, כבאים לקנות דבר..והכול לשמחם כי 'צבי היא לכל הארצות', ויעלו בה בחפץ גדול."

לא כמו הפרוש הראשון של הרמב"ן, שהם נשלחו לרגל את הארץ והם מביאים את שראו, וזה לגיטימי. הקב"ה שולח אותם לראות איזו מתנה גדולה הם מקבלים! השליחות שלהם היא לגלות את הזכות הגדולה שהקב"ה מזמן להם, ו"שיעלו בחפץ גדול" זו לא שאלה – אם הארץ טובה או רעה – חלילה. "טובה הארץ מאד מאד" זו עובדה! החטא הגדול שהם לא רק לא ראו זאת! זה אינו רק מורך לב, ופחד מלהילחם ביושבי הארץ- אלא: "וימאסו בארץ חמדה" (תהילים קו:כד)!!!

בעולם שלנו, קוראים לזה "תאום ציפיות"… מנהיג, שליח גדול, צריך לדעת מה "המנדט שלו" מי מאתנו לא מכיר את הקיטורים למיניהם… זה מותר (לא בטוח…) למי שהוא מונהג, חלש מעט, פוחד, לא רואה את היעד, לא מבין את גודל התקופה וגודל התפקיד ואין לו אחריות להוביל ולהנהיג ציבור. מנהיג חינוך, יודע! בוודאות מוחלטת! שטובה הארץ מאד מאד! שהתלמיד שהוא זוכה להתחנך עמו, הוא " טוב מאד מאד"… ולמרות שיש מקום (תמיד..) להתלונן.. ולהסביר.. ולקטר ולתת תירוצים.. "המנדט" הוא אחד: " שיעלו בה בחפץ גדול". לראות את טובתה של הארץ היום! את הזכות לחיות בדור התקומה! את יופייה של הארץ והתפעלות מכל פלאיה של מדינת ישראל- שעיני ה' בה…

ואותו מבט טוב – עם תלמידנו, ועם אומתנו הטובה. "ה' עשה את האדם ישר" וכולנו חלק אלוה ממעל. ותפקידנו "רק" למצות את הסגולות… שנמצאות. בנו, בתלמידנו, במדינתו ובעמנו הנפלא.(מתוך רצון לקצר מאד..) נביא רק עוד את התשובה הפשוטה שחטאם היה, חוסר אמון בעצמם: "ונהיה בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם..". (נשאלנו, מדוע בחזון החמ"ד, במטרות – מופיע ראשון הכותר: "בין אדם לעצמו" ורק אחר כך כל השאר… הנה התשובה. האמון בעצמך, האמון המלא שהקב"ה נותן לנו, מביא אותנו למסוגלות לכול אתגר ושליחות! זו התשובה).

2. ננסה לענות על עוד שאלה אחת. כיצד מנהיגי הדור: "ראשי בני ישראל המה" חוטאים בחטא נורא כ"כ, מה גרם להם להוציא את דיבת הארץ רעה?

הזוהר הקדוש ( חלק ג') ענה על כך , תשובה (המתאימה לבעלי המוסר..- מתורגם):

"וישלח אותם משה" וגו'. "כולם אנשים", כולם זכאים היו וראשי ישראל היו, אבל לקחו לעצמם עצה רעה. ולמה לקחו עצה זו? אלא אמרו: אם יכנסו ישראל לארץ יעבירו אותנו מנשיאותינו וימנה משה נשיאים אחרים, שהרי אנחנו זכינו במדבר להיות מנהיגים אבל בארץ לא נזכה. ועל שלקחו לעצמם עצה רעה מתו הם וכל מי שקיבל דבריהם."

לולא הדברים נכתבו, היה קשה לאומרם. "נגיעה אישית" זה כל הסיפור. אדם, מנהיג, גדול ככל שיהיה, (אם נתייחס לדברי הזוהר כפשוטם, כמובן) במודע, והרבה מן הפעמים, בצורה בלתי מודעת. מונע מאינטרסים אישיים! הוא מקבל החלטות, כלליות, מערכתיות, לעיתים – גורליות!! מתוך מבט צר, אישי ואפילו אגואיסטי.

מנהיג (כל מנהיג. מורה למתמטיקה, מפקד זוטר בצבא, ומנהל מפעל, שלא לדבר על מנהיגי ציבור ושליחי ציבור) – הנקודה המרכזית!! והארכימדית היא- התבטלות מוחלטת לשליחות אותה האדם זוכה לעשות. כפי שהרב בר שאול כתב על אברהם אבינו: "הנני לכל שליחות ולכל פקודה.." כשיש "הנני" מוחלט, שום נגיעה אישית, של נוחות, רצון לבטא את המיוחד שבי וכו'- נמצאים שם. לא בכדי התכונה המרכזית שאומר הקב"ה על "עבדי משה" היא: "והאיש משה ענו מכל האדם..". הביטוי "טובה הארץ מאד מאד" רומז למשנה באבות "מאוד מאוד הוי שפל רוח". וכך הרב במוסר אביך: "מי שזוכה לענווה זוכה לארץ ישראל".

הענווה, המבטאת את היכולת להתבטל לרצונו של ה', לשליחות, למטרה העליונה אליה האדם מבקש להיות שותף, היא המרכזית והמניעה עולמות רבים.

ה"שפת אמת" לא הסכים לקבל כי ראשי בני ישראל נפלו בנגיעה אישית במובן של אינטרסים פרטיים, כפי שכתב הזוהר. הוא הסביר את הזוהר באופן אחר, עמוק:

"איתא בזוהר הקדוש.. לכאורה נראה כי ודאי כל מה שאמרו המרגלים היה בעבור כללות בני ישראל, וכיון שנבחרו להיות שלוחי בני ישראל ודאי היו בטלין אל הציבור, ואיך נוכל לומר עליהם שדיברו מחמת נגיעת עצמותם? אבל נראה לבאר הענין כי דור המדבר בכלל היו בחינה ראש. כי הדור שיצא ממצרים ושמעו הדברות בסיני הם ראשין לכל הדורות. והדורות נמשכים בבחינת אבות ותולדות מרישין ועד רגלין, .. ובודאי אמת הדבר כי הכניסה לארץ היה מדריגה אחר מדריגה, והם לא רצו שיפלו ממדריגת רישין כנ"ל. . אבל היה להם לבטל עצמם לעשות רצון הבורא יתברך. ולהבין מאמר חכמינו ז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא" (אבות, ד', יז) כו', "

לפי ה"שפת אמת" החשש של המרגלים לא היה מדאגה פרטית לעצמם. הם הבינו שהכניסה לארץ תוריד אותם ממדרגתם הרוחני בו הם מצויים. ואומנם נכון, מדרגת ה"רישין" שהיה נחלת דור המדבר, עומד להשתנות- לא עוד רק עולם של רוח! נכנסים לארץ, מפשילים שרוולים, מתגייסים לצה"ל, שותפים בעולם חקלאי וגם דיגיטלי מפותח. אמנם יש בכך ירידה רוחנית- אך לשם מכוונת אותנו התורה! לחמ"ד! חינוך ממלכתי דתי.. זה רצון ה'. " יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.."