הרגע שמנהיג אומר לעצמו 'אני לא יכול יותר'

לכל מנהיג עלול להיות רגע משברי, של 'הגיעו מים עד נפש'. זה לא מקרה מסוים שגרם למשבר, אלא שחיקה מתמשכת. יש רגע שמנהיג עלול לומר לעצמו 'אני כבר לא יכול יותר'

הרגע שמנהיג אומר לעצמו 'אני לא יכול יותר'
  (צילום: שאטרסטוק)

משה רבנו משוחח עם יתרו חותנו, ובדברים שהוא מבקש נשמעת רוחו הטובה, חדורת השליחות וראיית הטוב לקראת העתיד: "נֹוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אֹתו אתן לכם, לכה אתנו והֵטבנו לך, כי ה' דִבר טוב על ישראל…והיה כי תלך עמנו, והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו, והֵטבנו לך."

חמש פעמים חוזרת המילה 'טוב' בדברים של משה. אנחנו שומעים את השפע הטוב שמשרה הקב"ה על עם ישראל בדרך אל הארץ הטובה. ואיזה נפילה תהומית, משברית, עובר משה בפרשת המתאוננים- "נקשיב" לפסוקים ולמוטיב ה"רע" החורז את התלונות. מ"כי ה' דבר טוב על ישראל" ל"ויהי העם כמתאוננים רע".. "ויהי העם כמתאֹוננים רע באזני ה', וישמע ה' וייחר אפו… וישמע משה את העם בֹכה למשפחֹותיו… וייחר אף ה' מאד ובעיני משה רע…ויאמר משה אל ה': למה הרעֹת לעבדך… לשום את משא כל העם הזה עלי? …ואם ככה את עֹשה לי הרגני נא הרג… ואל אראה ברעתי." והמשך המשבר- "ואל העם תאמר… כי בכיתם באזני ה' לאמר… כי טוב לנו במצרים…" חמש פעמים "רע" למול ה"טוב"… וכך בהמשך העם תאב לבשר!!- "ובעיני משה רע".!

משה רבנו שעומד בכל זעזוע. אחרי חטא העגל, אומר משה -"ואם אין מחני נא מספרך". זו תביעה ובקשה מהקב"ה, לסלוח לעם ישראל. המצרים רודפים מאחור והים לפנים, ומשה מנהיג ביד רמה. הרבה תלונות פגשנו מאז יציאת מצרים, ואף פעם משה לא "מתפרק". הפעם נראה שתגובתו של משה קשה ומשברית. "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר.." ומשה פונה לה': "למה הרעת לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך האנכי הריתי את כל העם הזה… לא אוכל אנכי לבדי שאת את העם הזה… ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג…" .

מה שונה תלונת בני ישראל הפעם מהמקרים הקודמים? אפשרות אחת- שזה הקש ששבר את גב הגמל… לכל מנהיג עלול להיות רגע משברי, של "הגיעו מים עד נפש". זה לא מקרה מסוים שגרם למשבר, אלא שחיקה מתמשכת. יש רגע שמנהיג עלול לומר לעצמו (חלילה) "אני כבר לא יכול יותר".

אפשרות שנייה- וכך הסבירו המפרשים- שהתלונה הפעם הייתה מסוג אחר: "התאוו תאווה" ולא בכדי פירש רש"י על הפסוק: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם"- חינם מהמצוות. לכאורה זו דרשה. אבל כשנתבונן לעומקם של דברים, נראה שחז"ל נגעו בנקודה הפנימית, מקור התלונות. (נחמה הרחיבה על כך) לא בגלל דגים וקישואים יוצאת מרירות כזו, כשיש מטרה, חזון גדול ותקווה, ציבור מוכן לקבל על עצמו הרבה אתגרים וקשיים. כשבני ישראל "בוכים למשפחותיהם" חז"ל נוגעים בנקודה הפנימית שעליה הם בוכים: "על עסקי משפחות על העריות הנאסרות עליהם". הסיבה האמתית, שמסתתרת מאחורי התלונה של "התאוו תאווה" זה הרצון להפקרות, ל "חינם מן המצוות".

הרמב"ן הביא את אותו רעיון של סיבת המשבר לפי פסוק אחר. עם ישראל תאב לבשר ומתלונן על מצבו, ונכון ברגעים כאלה של "קיטורים" לחפש את השורש, מה הסיבה האמתית של התלונות? כ"שהאספסוף התאוו תאווה" מנין נובעת אותה תאווה, היכן היא התחילה?

עבירה גוררת עבירה. חטא המתאוננים גרר את חטא המתאווים וחטא המתאווים גרר את חטא המרגלים. אך מהי הפורענות הראשונה שגררה את כל החטאים האלה? – "ויסעו מהר ה'". עם ישראל לא מביע אותות של צער וקושי בפרידה ממקום שזכו בו לתורה. "כתלמיד הבורח מבית הספר.." יאמרו חז"ל (וכולנו יודעים מה זה…) וכך כתב הרמב"ן:"והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע ראשון, היו מצטערים ..והיה רע בעיני ה' שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב.."

שם הטעות. מי שלא נמצא במקום של רצון ללמוד תורה ולהתחבר לתורה, מי שלא מרגיש בתוכו געגוע לתורה "כל צמא לכו למים.." והתורה כפייתית לו, והוא בורח ממנה – ההמשך די פשוט… מקטרים, מתאוננים, אין בשר ואין ואין.. ומבקשים לחזור מצרימה. "באין חזון ייפרע עם" כשאומה לא יודעת את מקורות הרוח שלה, חלילה, אז בעיות השום והבצל הופכים להיות הנושא המדובר.

(נוסיף את הארתו היפה של הרב נריה על רש"י- שגם אם לעיתים התלונות צודקות. לא נכון לקטר בכל זמן… רש"י כתב: "בקצה המחנה- אלו ערב רב. ר' שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם בגדולים" הגדולים כנראה לא התלוננו סתם, ואמרו דברים נכונים. אבל גם כשטוענים משהו שיש בו אמת- זה לא הזמן!!! עם ישראל עומד להיכנס לארץ!! זה המקום "לתפוס מנהיגות" ולראות את הטוב בדרך שלושת ימים שהלכו ביום אחד, ולא להצטרף למתלוננים)

ב. מנהיגות בשעת משבר- בתשובת ה' לדברים שאומר משה להקב"ה "למה הרעת לעבדיך… האנכי הריתי את העם הזה..?" נתן למצוא כוון לעצמנו, כיצד מתמודדים במקום של משבר מנהיגותי.

הפתרון המסתמן בדברי ה' הוא לכאורה טכני: שבעים איש מזקני ישראל ישותפו עם משה בנשיאת משא העם, ולשם כך יאציל ה' עליהם מרוחו של משה. לקשיים שהעלה משה: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני", וה' נענה לו ואמר :"ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך". האומנם זה יסייע ויפתור את הקושי במסע הקיטורים של עם ישראל?

(הרחיב על כך הרב אלחנן) הרמז לפתרון הבעיה כרוך ברגישות סגנונית למילים המנחות החורזות את סיפורנו. שורש הירידה המתגלה בעם הוא באספסוף: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה" כנגד האספסוף המתאווה והמושך אחריו את העם יש להעמיד אספהשל שבעים זקנים, אשר יהיו קוטב שכנגד. הללו יהיו "מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו" – החלק הטוב וההגון שבעם, הצריך גיבוש וחיזוק כהנהגה ציבורית חיובית לעם וכמשקל נגד להשפעת האספסוף. זו הסיבה שדבר ה' פותח במילה המנחה "אספה לי שבעים איש…".

לצמד ההפכים הבאים מאותו שורש, "אספסוף – אספה", מצטרף צמד נוסף, המהווה בסיפורנו "צמד הפכים מנחה". צמד זה הוא "בשר" ו"רוח".

שלוש פעמים חזרה המילה "בשר" בחלקו הראשון של הסיפור: "מי יאכלנו בשר", ופעמיים בתלונת משה :"מאין לי בשר… כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה".

כנגד תאוות אכילת הבשר, שמקורה באספסוף, יש לחזק את הרוח בקוטב שכנגד, באספת שבעים הזקנים: "וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם…" (במדבר י"א י"ז) וכך בהמשך הפרשה כשאלדד ומידד מתנבאים במחנה ויהושע אומר "אדני משה כלאם", אומר לו משה:" מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם".

נפלא! למדנו שיעור עצום מהקב"ה – כיצד מנהיג מתמודד עם משבר הנהגה.

א. יש צורך לתת תשובה ל"כאן ועכשיו" כשנמצאים בעומק התאוות לא מועילים דיבורים, צריך לסיים עם "הרעש בקשר…" – "ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר…" יש טיפול לטווח ארוך ויש לתת מענה מידי לסיים את המצב המשברי.

ב. צריך לברר מה נקודת העומק שממנה נובעת התלונה, פעמים שהתלונות והקיטורים הם תוצאה של משהו עמוק יותר. של רצון לא לקבל עול תורה ומצוות "חינם מן המצוות". זה התחיל מהעזיבה של הר ה'. מהבנת המשמעות והתפקיד של עם ישראל. מנין הוא שואב את כוחותיו ומה ייעודו בעולמו. היום היינו אומרים " התרחקנו מהחזון"! האדם לא יודע לאן הולכים ומה המטרה של הארגון.

ג. תפקיד המנהיג הוא, לצד הכוחות המתנגדים (קיים כנראה בכל מקום ובכל זמן…) ליצור "אסיפה" שמרכזם בחירת שבעים זקנים, מי שיכול לסייע בהנהגה, וממילא לתת תשובת משקל לאספסוף. (אנו קוראים לזה היום- מנהיגות משתפת, עבודה צוותית, השטחת ההיררכיות ) ודרך קבוצת מנהיגות זו, ליצור "יחד" של האומה כולה. ה"אספה" מסייע אולי גם, ליצור "גאוות יחידה" של הנבחרת המובילה המזדהה עם החזון ושמחה להיות שותפה לרצון להגיע אל היעד הנכסף.

ד. העם מבקש בשר- והתשובה בעומק- זה רוח!! לטווח רחוק, לעולם זה הסיפור. טיפוח הרוח, מוטיבציה, עבודה על הרצון הפנימי. (כשזכינו לפגוש את הרב צוקרמן בהיותו בן למעלה מגיל תשעים, כשהוא מכהן כראש ישיבת כפר הרא"ה, והוא בשיא כוחו, ושאלנו את עצמנו: "הוא לא שחוק?.." התשובה הייתה בשליחות הגדולה שראה הרב בעבודתו החינוכית. "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה"- למדנו מה"שפת אמת" שכל הדלקה אהרון עשה באותו ברק ובאותה התלהבות כמו בפעם הראשונה. )

ה. הקב"ה מלמד את משה רבנו, שגם במשבר הגדול בו הוא מציג , ונשמע די מיואש- אין ייאוש! "אתה לא לבד" הקב"ה אתך (הרב סולוביצ'יק במאמרו של שליחות כתב על כך) אתה חלק משליחות גדולה של עם ישראל. מנהיג גדול, מזהה את נקודות המשבר, מבין את העם אותו הוא מנהיג, וכשיש מסירות נפש כמו של משה, מוצאים את הדרך להביא את העם לארץ ישראל!

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע
תגובה אחת מיין לפי
1
רק הקב"ה יכול לחזק מנהיג במשבר כי הקב"ה
יפה יוסף | 03-06-2018 0:53
כל יכול.ונכון.בלי רוח התאווה גוברת ומייסרת. מהטענה של משה שהוא לא ילד את העם לכן הוא לא יכול ולא חייב לדאוג להם.מכאן לומדים שהורים שכן ילדו את ילדיהם כן חייבים לדאוג להם.