חג השבועות: "לחבק את המלך'' - סרוגים

חג השבועות: "לחבק את המלך"

התורה ובעיקר לימוד התורה הם הקיום של העולם. ויתרה מזו, בפעולת לימוד התורה האדם מקיים את העולם ובכך מידמה הוא לקונו שברא את העולם

חג השבועות: "לחבק את המלך''
  (צילום: מתוך 'עולם קטן')

עומדים שוב לזכות לקבל תורה. להתמלא בה לקראת שנה שתהיה בע"ה משופעת תורה. מה יש בה בתורה שהיא נשמת אפנו, משאת לבנו ומרכז חיינו? שלושה רבדים בדבר, זה על גבי זה, המהווים יחד קומה שלמה.

הרובד הראשון – בסיסי ביותר. עניינו האדם הפרטי והיכולת שלו לצלוח על פי רצון ה' את חיי העולם הזה, הגשמי והחומרי. ניתן לתמצתו בקביעתם של חז"ל "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל ע"ב). התורה היא הדרך היחידה לחיות נכון את החיים. בלעדיה האדם נכשל או חי את חייו כבהמה. ברובד הזה מדובר בעיקר על הפן הקיומי של התורה, שמירת המצוות, אך מוזכר גם עניין הלימוד. השפת אמת (שבת תשובה תר"ס) מסביר ש"על ידי התורה יכולין לחזור ולהדליק נר מצוה", ועניינה של התורה הוא "לתקן על ידה כל הקלקולים".

הרובד השני הוא רחב יותר. הוא אינו מתעסק רק בפרט ובקיומו, אלא בקיום העולם כולו על בריותיו ועל כל הטבע שלו. גישה זו באה לידי ביטוי בדברי המדרש המפורסמים (תנחומא, בראשית א): "מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה שיש בה ה' ספרים מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". ללא התורה, העולם, כפשוטו, אינו יכול להתקיים. הזוהר (תרומה קסא ע"א) מכנה את התורה האומן של העולם הזה. הקב"ה הסתכל בתורה וממנה ועל פיה ברא את העולם. משום כך המסקנה בזוהר היא: "כיון שנברא העולם כל דבר ודבר לא היה מתקיים עד שעלה ברצון לברוא האדם שיהיה עוסק בתורה, ובשבילה נתקיים העולם. עתה כל מי שמסתכל בתורה ועוסק בה, כביכול הוא מקיים כל העולם". התורה ובעיקר לימוד התורה הם הקיום של העולם. ויתרה מזו, בפעולת לימוד התורה האדם מקיים את העולם ובכך מידמה הוא לקונו שברא את העולם.

הגישה השלישית, העליונה ביותר, חוזרת אל האדם הפרטי, אך מדגישה לא את ההילוך שלו בעולם הזה מבחינת הרצון האלוקי איך להתנהל כאן, אלא היא מדברת על מעלה גבוהה לאין ערוך. במסכת שבת (קה ע"א) דורש ר' יוחנן את מילת 'אנוכי' הפותחת את עשרת הדיברות כנוטריקון של הצירוף: 'אנא נפשי כתיבת יהבית' = אני נפשי כתבתי נתתי. הפרשנים הקלאסיים פירשו את המילה נפשי – בעצמי, כלומר: אני בעצמי כתבתי ונתתי לכם את התורה.

החסידות פירשה את המילה 'נפשי' כ-עצמי, כביכול: אני את עצמי כתבתי נתתי. כך למשל הדגל מחנה אפרים (שמות כי תישא): "כביכול נפשו של הקדוש ברוך הוא הוא ממש בתורה".

הגישה הזו הגיעה לפיתוח רחב ולשיא בהסברו של בעל התניא. לדבריו, לאדם יש שלושה רבדים בנפש, קומה על גבי קומה: נפש, רוח ונשמה (נר"ן), והם מכוונים כנגד עולם מעשה, דיבור ומחשבה. כשאדם מקיים מצוות, מדבר בתורה, וחושב ומשיג ידיעות בתורה – הרי שהוא מלביש את הנר"ן שלו בתורה. התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, אלא שיש בה לבושים גשמיים שהיא נתלבשה בהם כשירדה לעולם הזה, כדי שהאדם יוכל להשיג דרכה את הקב"ה. הקב"ה צמצם את עצמו לתוך התורה, ולכן "הרי כולה צרורה בצרור החיים את ה' ממש". התורה צוררת בתוכה את הקב"ה. הואיל והתורה והקב"ה הם אחד ואין בהם פיצול, העוסק בתורה "הרי זה כמחבק את המלך דרך משל", מאחר שגוף המלך בתוכה. הרובד העמוק ביותר של לימוד התורה הוא ההתקשרות לקב"ה, כי היא היא כביכול הקב"ה בעצמו.

ראויים הם לכאן דברי ר' חיים מוולוז'ין (נפש החיים, ד, ד), המדגיש שקול ה' של מעמד הר סיני לא היה אירוע חד פעמי אלא מתמשך ומתחדש בכל לימוד באותו רטט קדום: "וגם עתה בעת שהאדם עוסק בה בכל תיבה, אותה התיבה ממש נחצבת אז להבת אש מפיו ית' כביכול, ונחשב כאילו עתה מקבלה בסיני מפיו יתברך שמו".

=======

ד"ר מירב (טובול) כהנא היא ראש תכנית המתיבתא במדרשה בבר אילן

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו